רקע עובדתי:
1. ביום 30.3.00 ארעה תאונת דרכים קטלנית (להלן: "האירוע" או "התאונה"), כאשר בנה של התובעת נדרס למוות אל מול עיניה.
2. הנתבע, שהיה בתקופה הרלוונטית לכתב התביעה, עורך דין במקצועו (להלן: "הנתבע" או "פ'"), ייצג את התובעת בת.א. 1516/01 (שלום נצרת) (להלן: "התביעה הראשונה") נגד נהג הרכב הפוגע ומבטחת הרכב (להלן: "הנתבעים"), בה עתרה התובעת לחייבם בפיצויים בגין הנזק הנפשי שנגרם לה עקב התאונה.
3. פרופ' א. בנטל מונה כמומחה מטעם בית משפט (להלן: "המומחה") בתביעה הראשונה, אשר בדק את התובעת, וקבע כי נותרה לה נכות צמיתה בתחום הפסיכיאטרי בשיעור של 70%, אולם בהתחשב בגילה הצעיר של התובעת ובאובדן כושרה להיות אם לילדיה ורעיה לבעלה, יש מקום להוספת נכות של 10%.
4. התובעת טענה בתביעה למצב נפשי קשה אליו נקלעה בעקבות התאונה שארעה לבנה. נטען כי, מצבה מתבטא בחרדות, דיכאון, התבודדות, נסיגה מהחיים החברתיים והסתגרות בעולם האבל, אשר עבר קיבוע נפשי בחיי התובעת. כל ניסיון טיפולי לא עלה יפה, ואצל התובעת התפתחה פסיכוזה אשר תלווה אותה כל ימי חייה.
5. לאחר שהתקיימה ישיבת הוכחות אחת בתביעה הראשונה, ובטרם נחקר שם המומחה על חוות דעתו, הגיעו הצדדים להסכם פשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין ביום 2.10.03, לפיו תסולק התביעה בכפוף לתשלום סך של 360,000 ש"ח על בסיס נכות של 20% בלבד (להלן: "הסכם הפשרה"), בנוסף לתשלומים התכופים ששולמו לתובעת עד לאותו מועד.
6. ביום 24.2.04 הגישה התובעת, אשר לא נכחה במועד בו נכרת הסכם הפשרה בבית המשפט,
באמצעות הנתבע שעדיין יצג אותה, את התביעה דנן לביטול הסכם פשרה. התובעת טענה כי, יש לבטל את הסכם הפשרה עקב טעות, היות וזה הושג מבלי שהייתה מודעת למשמעותו, נוכח הפער האדיר הקיים בין הסכום שהתקבל בפשרה לבין הפגיעה הנפשית שנגרמה לה בפועל, כפי שנקבעה בחוות דעתו של המומחה.
7. במקביל, הגישה התובעת ביום 27.9.04, במסגרת התביעה הראשונה בנצרת, בקשה לביטול פסק דין מאותם הטעמים לעיל. כב' השופט סוהיל יוסף דחה את הבקשה לביטול פסק הדין, מהטעם שלא ניתן להשיג על הסכם פשרה שקיבל תוקף של פס"ד, על ידי בקשה לביטול פסק דין.
8. לפיכך, ביום 28.11.04 ביקשה התובעת כאן לתקן את כתב התביעה לביטול הסכם הפשרה מיום 24.2.04, באופן שבו פ', אשר הפסיק לייצג את התובעת, יצורף לתביעה כנתבע. נעתרתי לבקשתה, והתובעת הגישה כתב תביעה מתוקן לביטול הסכם הפשרה.
9. ביום 4.2.09 ניתן על ידי פסק דין (להלן: "פסק הדין בערכאה הראשונה"), לפיו קיבלתי את התביעה והוריתי על ביטול הסכם הפשרה. המסקנה אליה הגעתי היא כי, נפלה טעות מהותית מצד התובעת בכריתת הסכם הפשרה, טעות אשר יורדת לשורש העניין, שאלמלא אותה טעות, לא הייתה התובעת מתקשרת בהסכם הפשרה. קבעתי כי הטעות נוצרה היות ופ' לא קיבל את הסכמתה החופשית והרצונית של התובעת להצעת הפשרה.
10. ערעור שהוגש על ידי הנתבעים בתביעה הראשונה, בע"א 173/09 (מחוזי נצרת) התקבל ביום 22.12.09 (להלן: "פסק הדין בערעור"). בית המשפט המחוזי קבע בעיקר כי לא נדרשת הסכמתה המפורשת של התובעת להצעת הפשרה לאור הסעיף שבייפוי כח המסמיך את פ' להתפשר לפי שיקול דעתו. מסיבה זו, בית המשפט לא קיבל את טענת התובעת לפיה התקשרה בהסכם הפשרה עקב טעות, היות ומדובר בטענה עובדתית חלופית.
לאור זאת, קבע בית המשפט המחוזי כי הסכם הפשרה יישאר על כנו, אולם התיק יחזור לבית משפט קמא אשר ידון בטענת הרשלנות שהעלתה התובעת כנגד פ'.
מכאן, פסק הדין שלפנינו.
11. ביום 7.2.12 הסכימו ב"כ הצדדים על הגשת סיכומים בכתב, ללא צורך בישיבת הוכחות נוספת על זו שהתקיימה בפניי בגלגול הקודם.
טענות הצדדים:
12. טענות התובעת נגד פ' נוגעות לרשלנותו במסגרת ייצוגה בתביעה הראשונה. לטענתה, פעל פ' אף בניגוד לחובתו כשלוח שלה, חובה אשר מעוגנת בסעיף 8(1) לחוק השליחות, תשכ"ה-1965.
13. לטענת התובעת, מעולם לא הייתה מצידה נכונות לסלק את התביעה בסכום הנמוך מ- 3 מיליון ש"ח. במהלך הטיפול בתביעה הראשונה, הציג לה פ' מצג לפיו סכום הפיצוי לא יפחת מהסך הנ"ל ואכן, לכל אורך הדרך, דבק בתחשיב הנזק שערך בעצמו העומד על סך של כ- 4 מיליון ש"ח.
14. התובעת טוענת כי, פ' נתן הסכמה בשמה להצעת הפשרה מבלי שיידע אותה או את בעלה, על אף שנדרש לעשות כן לאור מצבה הנפשי של התובעת. סכום הפשרה של 360,000 ש"ח שנקבע על בסיס של 20% נכות הוא נמוך משמעותית מהנזק הנפשי שנגרם לה בפועל, ואשר מתבטא בנכות נפשית בשיעור 80% כפי שנקבע על ידי המומחה מטעם בית המשפט. הפער העצום מעיד, לטענת התובעת, על כך שהנתבע ביקש לסיים את הטיפול בתיק מהר ככל האפשר, גם אם זה יובא על חשבון נזקיה.