מקרה זה הנו עוד דוגמא לאותן טרגדיות מיותרות שמתרחשות מדי יום בכביש הארץ.
בהכרעת הדין שניתנה בתיק זה ביום 27.2.2013, לאחר ניהול משפט הוכחות, נקבע כי ביום 13.10.2010, בסמוך לשעה 18:45, נדרסה למוות פלונית ז"ל (להלן: המנוחה), על ידי רכב שנהג בו הנאשם, והיא בת 14 שנים בלבד. המנוחה נפגעה כאשר חצתה את הכביש דרך מעבר החציה הממוקם ביציאה ממעגל תנועה שנסע דרכו הנאשם. הנאשם נהג ברכבו במהירות נמוכה יחסית של 15-16 קמ"ש, ואילו המנוחה חצתה את הכביש בקצב של הליכה מהירה. נקבע כי הנאשם היה שרוי במצב נפשי של חלל תודעתי, הוא לא ראה את המנוחה, לא שם לב אליה, לא נתן דעתו על המתרחש בסביבתו על אותו מעבר חציה ועל אי התנועה הצמוד לו, ולא חיפש את הולכי הרגל הנמצאים שם. הודגש כי המנוחה לא התנהגה בצורה מפתיעה שהנאשם לא יכול היה לצפות מראש באופן סביר. עוד נקבע כי לרשות הנאשם עמדו מרווחי זמן ומרחק יותר מכפי שנחוץ לו כדי למנוע את הפגיעה במנוחה, וכי יכול היה למנוע את התאונה אילו רק היה פוקח את עיניו ומבחין, מבעוד מועד, במנוחה.
לפיכך, הנאשם נמצא אחראי לגרימת מותה של המנוחה בנסיבות המתוארות לעיל, והורשע בעבירה של גרימת מוות בנהיגה רשלנית, לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 בצירוף סעיפים 64 ו- 40 לפקודת התעבורה, ובעבירות נלוות.
בישיבת יום 20.3.2013, נשמעו טיעוני הצדדים לעניין העונש, לאחר שנשמעה בהקשר זה עדותה של ה.כ., אחות המנוחה, שבאה כעדה מטעם התביעה.
אחות המנוחה העידה על הכאב הקשה מנשוא המלווה את המשפחה מאז מותה של פלונית ז"ל ועל השבר הנורא שפקד אותם. מעל דוכן העדים נשמע מגרונה של האחות עצב עמוק ודבריה העידו על תחושת האסון הכבדה שהמשפחה נאלצת להתמודד עמה מאז התאונה.
בא כוח המאשימה, עו"ד קבלאוי, עמד על חומרת העבירה ונסיבותיה הקשות ועל התוצאה הטרגית שנגרמה בעקבותיה, וטען כי דרגת רשלנותו של הנאשם לא היתה ברף הנמוך. התובע הפנה למדיניות הענישה הנהוגה במקרים דומים ועתר להטלת עונש מאסר בפועל על הנאשם לתקופה של 18 חודשים (אמצע מתחם העונש ההולם לפי שיטתו), בנוסף לפסילת רישיון הנהיגה לשנים ארוכות ועונשים נלווים.
בא כוח הנאשם, עו"ד יעקבי, טען כי יש לקבוע את העונש בהתאם לדרגת רשלנותו של הנאשם שהיתה ברף הנמוך, כך לגישתו. הסנגור עמד על נסיבות חייו הקשות של הנאשם אשר סבל, ועודנו סובל, מפגיעות נפשיות, בריאותיות ותפקודיות קשות בעקבות המקרה, עבר אירוע מוחי ועסקו קרס. הסנגור הפנה לפסיקה, ביקש לראות בעניינו של הנאשם כמקרה חריג אשר מצדיק התחשבות מיוחדת ועתר להטלת מאסר בפועל לתקופה של 6 חודשים אשר ירוצה בדרך של עבודות שירות ולהקלה בשאר רכיבי הענישה.
הנאשם ביקש סליחה ממשפחת המנוחה והביע צער עמוק על התאונה שקרתה, וניכר כי חרטתו כנה ועמוקה. בנוסף, הנאשם תיאר את הכאב והסבל שמלווים אותו ואת בני משפחתו מדי יום מאז התאונה.
מגיליון הרשעותיו הקודמות של הנאשם עולה כי מאז שנת 1987 נרשמו לחובתו 3 הרשעות קודמות בלבד, כך שעברו נקי יחסית.
אקדים ואציין כי בטרם הטיעונים לעונש ביקש הסנגור להפנות את הנאשם לשירות המבחן ולממונה על עבודות השירות לצורך קבלת תסקיר מבחן וחוות דעת בעניין התאמת הנאשם לעבודת שירות. שקלתי את בקשת הסנגור, אך לא מצאתי כעת מקום להיעתר לה. באשר לתסקיר המבחן, הרי נסיבותיו האישיות של הנאשם פורטו בהרחבה הן על ידי הסנגור והן על ידי הנאשם עצמו, כך שאינני רואה כיצד התסקיר יכול לתרום ולהוסיף בהקשר זה, במיוחד כשאין עסקינן בנאשם הזקוק לטיפול ולשיקום לצרכי מניעת הישנות העבירה. לגבי חוות דעת הממונה, הרי נוכח המסקנה הסופית אליה הגעתי כפי שאפרט להלן, הבקשה מתייתרת.
העונש הראוי לנאשם בנסיבות המקרה שבפנינו, נקבע בהתאם לעקרונות ולשיקולים המנחים הקבועים בסימן א'1 בפרק ו' שבחלק הכללי של חוק העונשין, ועל רקע מדיניות הענישה הנוהגת במקרים דומים לפי פסיקת בית המשפט העליון ובתי המשפט המחוזיים והערכאות הדיוניות.
בית המשפט העליון קבע, לא אחת, שהעונש הראוי לנהגים המורשעים בגרימת מוות ברשלנות הוא עונש מאסר לריצוי בפועל מאחורי סורג ובריח ופסילת רישיון הנהיגה לתקופה ממושכת. החריגים לכך נדירים (ראו: רע"פ 548/05 לוין נ' מדינת ישראל (2006)). לפיכך, חריגה ממדיניות ענישה זו, בדמות הטלת עונש של מאסר בפועל אשר ירוצה על דרך של עבודות שירות, תיעשה במשורה ובהתקיים נסיבות אישיות ייחודיות מאוד של הנאשם או כאשר הרשלנות של הנאשם שהביאה לתוצאה הטרגית היתה ברף הנמוך. וכך נקבע בעניין ע"פ 6755/09 אלמוג נ' מדינת ישראל (2009):
"נדמה שקיימים שלושה כללים מנחים בסוגיית הענישה הראויה בעבירה של גרימת תאונת דרכים קטלנית ברשלנות. האחד, ראוי לגזור על נאשם עונש מאסר בפועל ופסילה מלנהוג לתקופה הולמת, הן בשל עקרון קדושת החיים והן משיקולי הרתעה. השני, בדרך-כלל הנסיבות האישיות של הנאשם בעבירה זו אינן בעלות משקל כבעבירות אחרות המלוות בכוונה פלילית, הן בשל אופייה המיוחד של העבירה הנדונה והן בשל ביצועה השכיח גם ע"י אנשים נורמטיביים. השלישי, אמת המידה הקובעת בעבירה זו היא דרגת הרשלנות."
הנה כי כן, עיקר הדגש בענישה במקרה דנן מושם על חומרת העבירה שחיי אדם קופדו בעקבותיה, וכפועל יוצא מכך נותן ביטוי לכבוד שחברתנו רוחשת לערך המקודש של חיי אדם. בנוסף, השיקול בדבר הרתעת הרבים אשר מצדיק החמרה מסויימת בעונשו של הנאשם (במסגרת מתחם הענישה ההולם) אף הוא רלוונטי במקרה זה, במיוחד נוכח נפיצותה (תרתי משמע) של תופעת תאונות הדרכים ותוצאותיה האיומות, כאשר אין לך יום אחד שבו לא גובים כבישי הארץ קורבנות תמימים - באשמת הגורם האנושי.
באשר ליתר שיקולי הענישה, יש לציין, כי הנאשם אשר היה אדם ונהג נורמטיבי עד לתאונה, ועברו התעבורתי כמעט נקי במשך 26 שנות נהיגה, אינו זקוק להרתעה אישית בעקבות האירוע הטראומטי שהיה מעורב בו, כך שכליאתו אינה מיועדת לשרת מטרה זו ואינה נדרשת למען הגנה על שלום הציבור. כמו כן, ועל אף מגמת ההחמרה, בבואי לגזור את עונשו של הנאשם לא אתעלם מנסיבותיו האישיות של הנאשם, מהפגיעה של העונש בו ובבני משפחתו ומהנזקים שנגרמו להם בעקבות המקרה. יחד עם זאת, אציין כבר עתה, כי נסיבות אלה אינן שקולות כנגד התוצאות הטרגיות של מעשי הנאשם, וחייה של פלונית ז"ל שקופחו ראויים למתן ביטוי הולם בדרך של ענישה מחמירה.
בית המשפט אמור ומצווה לעשות כל אשר לאל ידו כדי להטמיע בקרב הציבור נורמות של הקפדה על כללי נהיגה זהירה. מן הראוי שבית המשפט יתן מהלכים להוראת סעיף 304 לחוק העונשין אשר "בא להציב סטנדרט מחמיר בכל האמור לקיפוח חיי אדם ... להזהיר ולהתריע מפני אדישות, חוסר אכפתיות וזלזול בחיי אדם. המחוקק הוא שקבע שלמרות שבעבירה זו נעדר היסוד הנפשי (המנס-ריאה), הרי זו עדיין עבירה פלילית, וזאת כאמור מפאת החשיבות שמייחס המחוקק לערך קדושת החיים" (ע"פ 119/93 לורנס נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(4) 1, 12-13 (1994)).
ברי כי אין די ברטוריקה הקובעת סטנדרט התנהגותי מחמיר, ויש לגבות את האמירות שבהכרעת הדין בענישה הולמת אשר תבטא את חומרת הסטייה מסטנדרט זה.
וכאן צפה ועולה השאלה והיא: מה היתה מידת אשמו של הנאשם או, במילים אחרות, מה היתה דרגת רשלנותו ?
סבורני כי במדרג הרשלנות, רשלנותו של הנאשם ממוקמת במקום בינוני-גבוה, משום שהיו כאמור לנאשם זמן ומרחק די והותר למנוע את הפגיעה במנוחה, וכן - וזה העיקר - משום שבקלות רבה כל כך, לו נקט הנאשם בזהירות המתחייבת מקרבתו למעבר החציה והיה רק מסתכל מבעוד מועד לעבר המנוחה, כפי שהיה מצופה ממנו באופן סביר שיעשה כן, ניתן היה להימנע מהרשלנות. דברים אלה מקבלים משנה תוקף נוכח האינטרס החברתי המוגן: קדושת החיים - שהוא בעל חשיבות ראשונה במעלה - אשר משליך על חומרת הסיכון שהנאשם נטל כאשר נהג ברכבו בקרבת מעבר חציה מבלי להקדיש תשומת לב מספקת למתרחש סביבו. ודוק: המהירות הנמוכה שבה נסע רכבו של הנאשם אינה חזות הכל, ואין בה כדי לאיין את רשלנותו של הנאשם או להציב אותה ברף הנמוך. נהפוך הוא. העובדה כי הנאשם פגע במנוחה, על אף מהירות הנסיעה הנמוכה, כאשר לא נצפתה כל התנהגות חריגה מצד המנוחה, היא הנותנת שהיתה זו התרשלות חמורה מצד הנאשם שגרמה לפגיעה במנוחה. ככל הנראה, תשומת לבו של הנאשם היתה נתונה לעניין אחר, והוא לא נקט אמצעי זהירות פשוטים אשר ביגיעה אפסית ניתן היה לנקוט בהם בשביל להבחין במנוחה ולמנוע את הפגיעה בה. יפים בהקשר זה דבריו של הארט (HART) אשר מסביר כי רשלנות רבתי (gross negligence) היא אי-נקיטת אמצעי זהירות פשוטים שניתן למלא אחריהם בקלות: