חמת גדר בע"מ ואח' נ' הועדה המחוזית לתכנון ובנייה

פסק דין

בפני ערעור על החלטת בית המשפט השלום בבית שאן, בה נעתר בית המשפט קמא באופן חלקי לבקשת המשיבה למתן צו הפסקה שיפוטי מכוח סעיף 239(א) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה –

1965 (להלן: "חוק התכנון והבניה").

הרקע

1.ביום 18/03/10 הגישה המשיבה בקשה למתן צו הפסקה שיפוטי, לפי סעיף 239 לחוק התכנון והבניה, אשר יורה למערערים להפסיק את שימוש במבנים שהוקמו, לפי הנטען, ללא היתר, במקרקעין הידועים כגוש 15212 חלקות 7, 14 ו- 20, השוכנים מדרום מזרח לכנרת (להלן: "המקרקעין"), בהם מופעל אתר מרחצאות מרפא, ספא ונופש הידוע בשמו המסחרי "חמת גדר" (להלן: "האתר"), ושנעשה בהם שימוש חורג.

2.הבקשה הוגשה כשנה לאחר שהוגש כתב אישום נגד המערערים במסגרת ת"פ 18109-03-09 (להלן: "כתב האישום"), המייחס להם 9 אישומים שונים, בגין ביצוע עבודות ושימוש במקרקעין הטעונים היתר (הקמת יחידות אירוח, בריכה, חדרי טיפולים, עבודות עפר וסלילת חניות, מבני נופש והסעדה, מלתחות ושירותים, מגלשות, מבנים לבעלי חיים, ספא ועוד, בשטח כולל של כ 24,959 מ"ר (להלן: "המבנים")), ללא היתר, עבירה לפי סעיף 204(א) לחוק התכנון והבניה. על פי כתב האישום מדובר במבנים שניבנו בין השנים 2000- 2007, על מקרקעין שייעודם לגן לאומי ואיזור חקלאי והם מהווים מרקם שמור משולב שמורות טבע וגנים לאומיים (לפי תמ"מ 3/2 ותמ"א 35). עוד לפי כתב האישום, לא חלה על המקרקעין תוכנית מפורטת שמכוחה ניתן להוציא היתרים, למרות האמור, נתנה הועדה המקומית לתכנון ולבניה, עמק הירדן (להלן: " הועדה המקומית"), היתרים לחלק מן המבנים והיתרים אלה הינם בטלים מעיקרם.

3.בטרם החל בירור ההליך על פי כתב האישום, וכשנה לאחר הגשתו, עתרה, כאמור, המשיבה ליתן צו הפסקה שיפוטי ביחס לשימוש במתחם כולו. הבקשה נסמכה על אותן עובדות וטענות שהועלו בכתב האישום, באשר לבנייה והשימוש במקרקעין.

בבקשתה עמדה המשיבה על הטעמים והרציונל למתן סעד ביניים של הפסקת שימוש, לפי סעיף 239 לחוק התכנון והבנייה. המשיבה הוסיפה כי ההליך הפלילי, שבעיקרו עומדת שאלת האחריות הפלילית לביצוע העבירה, עשוי להמשך לאורך חודשים ולעיתים אף שנים, הוא כרוך בהכרעות עובדתיות ומשפטיות, אשר כלל אינן רלבנטיות לצורך הכרעה בבקשה לפי סעיף 239, ואין כל הצדקה כי במהלך התקופה, בה יתברר ההליך הפלילי, יעשה שימוש אסור במקרקעין. נימוק נוסף למתן הצו, על פי גישת המשיבה, הוא שהמציאות מלמדת כי מקום בו בוצעו עבירות על חוק התכנון והבנייה, ונקבעו בכך עובדות בשטח, קשה ואף בלתי אפשרי להשיב את המצב לקדמותו; בנוסף, קיים חשש כי עבירה גוררת עבירה, ובסמוך למבנה אחד המופעל שלא כדין צצים מבנים נוספים שיסודם בעבירה. עוד נטען, כי התמשכות העבירה ואף הכשרתה, פוגעות בשומרי החוק.

המשיבה טענה בבקשתה, כי המחוקק הסמיך את בית המשפט לצוות על הפסקת ביצוע העבירה, מקום בו הוכח להנחת דעתו, כי אכן מתבצעת עבירה, וזאת בלא קשר לשאלה הנוגעת לנקיטת הליך פלילי. צו ההפסקה, לפי היגיון זה, איננו מופנה בהכרח, כלפי מי שראוי להעמידו לדין פלילי, אלא הוא מופנה למי שבכוחו להפסיק את ביצוע העבירות.

המשיבה הזמינה את בית המשפט קמא לבחון את חומר הראיות, וללמוד ממנו כי יש בידה ראיות לכאורה, להוכחת ביצוע העבירה (בדומה להליך של מעצר עד תום ההליכים).

4.במקביל, ביום 20/05/10 הגישו המערערים בקשה להגנה מן הצדק בתיק הפלילי, ועתרו לביטול כתב האישום, בהסתמך על כמה נימוקים: היתרי הבנייה שהוצאו על ידי הועדה המקומית, אכיפה בררנית ופסולה מצד המשיבה, והסתמכות על הבטחה שלטונית ותמיכה כלכלית מצד רשויות המדינה.

5.הבקשה למתן צו הפסקה שיפוטי נקבעה לדיון ליום 23/05/10, מועד בו היה קבוע לדיון התיק הפלילי. במסגרת פרוטוקול הדיון בתיק העיקרי התייחסו הצדדים לשני ההליכים שהיו תלויים ועומדים בפני בית המשפט קמא, בקשת המערערים לקבוע כי קמה להם הגנה מן הצדק מפני האישומים שיוחסו להם, ובקשת המשיבה למתן צו הפסקה שיפוטי. בסיום הדיון נקבע כי:

"... מאחר והטענות הועלו רק היום, כולל הטענות בכתב שהובאו היום לעיוני, וככל שב"כ הצדדים טוענים מזה כמעט שעתיים כאשר דיונים נוספים ממתינים ומחובתי לעיין בחומר שהוצג בפני, נדחה למתן החלטה שיומצא (כך במקור - א.ה.) לב"כ הצדדים.

6.למען שלמות התמונה, אוסיף, כי ביום 1404/11 הודיעה המשיבה על תיקון כתב האישום, על ידי עדכון ופירוט החלק הכללי, הנוגע להליכי של המקרקעין וכן עתרה למתן החלטה בבקשה לצו ההפסקה.

7.בקשה נוספת למתן החלטה בבקשה למתן צו ההפסקה השיפוטי הוגשה ביום 20/07/11 . בתגובה, הגישו המערערים הודעה מטעמם בה טענו כי אין מקום להיעתר לבקשה למתן צו הפסקה שיפוטי, פירטו את נימוקיהם בקצרה וביקשו כי אם סבור בית המשפט שיש לדון בבקשה, למרות טיעוניהם אלה, הם יוזמנו לדיון בטרם תינתן החלטה לגופו של עניין.

החלטת בית המשפט קמא

8.בהחלטתו מיום 16/02/12 הכריע בית משפט קמא בשני הנושאים. בית המשפט קמא דחה את בקשת המערערים לביטול כתב האישום בהסתמך על טענות להגנה מן הצדק, כטענת סף, וקבע כי ככל שיש להם טענות, דינן להתברר בהליך העיקרי, תוך הבאת ראיות. באותה החלטה, נעתר בית המשפט קמא באופן חלקי לבקשה למתן צו הפסקה שיפוטי, כך שהוא הוצא לגבי השימוש במבנים נשוא כתב האישום, למעט אלה שלגביהם ניתנו היתרים, (שכנגד חוקיותם טוענת המשיבה), הכוונה, כפי העולה מטיעוני הצדדים וכתב האישום, למבנים נשוא האישומים 5-1 המתייחסים לבניית מתחם המלון, מרכז טיפולי ספא, מסעדה, חנות, מתחם הבריכה החמה, בריכות מים קרים, מגלשות, מזנון, במה, רחבת ריקודים, עבודות עפר וסלילת חניות, לכל אלה ניתנו בעבר היתרי בנייה, שהמשיבה טוענת כיום כי הינם בטלים ומבוטלים.

הצו חל אם כך, על רק על השימושים שפורטו באישומים 8,7,6 ו-9, שעניינם ביצוע עבודות עפר וסלילת חניות לאורחי המלון (שבוצעו בשנת 2004), בניית מבנה מעלית, שירותים ומלתחות (שנבנו בין השנים 2001 - 2003), בניית מבנה כניסה ראשית וקופות (שניבנו בשנים 2003 – 2007) ושימוש חורג במבנים המפורטים באישום 9.

9.בהחלטתו דחה בית המשפט קמא את הטענה כי השיהוי בהגשת הבקשה שייך לאותם המקרים הקיצוניים ויוצאי הדופן, המצדיקים דחיית הבקשה על הסף. בית המשפט קמא נעתר לבקשה (בחלקה), בקובעו כי הרף הנדרש להוכחת העבירות הנטענות והעובדה שהשימוש שנעשה לא הוכשר כדין, הורם לצורך מתן צו כפי שמבוקש בבקשה. בית המשפט קמא הוסיף כי די בטענות ובראיות שהוצגו בפניו כדי לבסס באופן סביר את טענת המשיבה לביצוע העבירות, וארוכה עוד הדרך להוכחת טענה להגנה מן הצדק.

טענות המערערים