1. הנאשמת, א.ע., הודתה בעובדות כתב האישום, מתוכן עולה כי בעת שעבדה ב"סופר-פארם", בסניף כופר הישוב, ברמת-גן ושימשה כדיילת, במחלקת הקוסמטיקה, נהגה במספר רב של הזדמנויות, 37 במספר, בין חודש נובמבר 2007 לחודש ינואר 2008, לדווח בכזב, בקופה, על החזרת מוצרים על-ידי לקוחות, מבלי שהוחזרו מוצרים אלו, ובכך זיכתה את כרטיס האשראי שלה בסכום של כ- 18,000 ש"ח, וזאת כאמור, ב- 37 הזדמנויות שונות.
2. הנאשמת הודתה אפוא בביצוע עבירה של גניבה בידי עובד, על-פי סעיף 391 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977.
הנאשמת עותרת לאי הרשעתה. לעניין זה, הופנתה לשירות המבחן אשר המציא שני תסקירים בעניינה.
בתסקירים הובא רבות ממצבה המשפחתי המעיק והסבוך, כאשר צוין כי הנאשמת חוששת מההשלכות העונשיות על עתידה האישי והמקצועי.
שירות המבחן ראה חשיבות בהכללת הנאשמת בהליך טיפולי, אך הנאשמת התקשתה להתחייב להשתתפות קבועה בקבוצה טיפולית, ועל כן לא השתלבה בו.
שירות המבחן התרשם כי הנאשמת ממוקדת בשיקום חייה ובפרנסתה, כאשר הינה אם חד-הורית.
שירות המבחן גם התקשה להעריך את מידת הסיכון להישנות מעשיה של הנאשמת. עם זאת, צוין, כי הרשעה עלולה להוות אבן נגף להמשך עתידה המקצועי.
3. סנגורה של הנאשמת, עו"ד גמבריאן, עותר שלא להרשיעה.
הסנגור הפנה לאמור בתסקירים באשר למצבה המיוחד של הנאשמת, כאשר משפחתה מתנכרת לה. נטען עוד, כי כישלונה נשוא כתב אישום הינו בין השאר פועל יוצא של מצוקה כלכלית קשה שהייתה מנת חלקה, כאשר בנוסף, נאלצה להתמודד עם אותם קשיים משפחתיים, כשהיא נותרת בודדה וללא כל תמיכה כלכלית ומשפחתית.
עוד ציין הסנגור כי הנאשמת התחייבה להחזיר למתלוננת, טרם הוגש כתב האישום, את כל הכספים שנטלה, והגיעה איתה להסדר כספי, המקובל על המתלוננת.
4. מנגד, המאשימה מציינת את חומרת העבירה והצורך בהרתעה בגינה של עבירה כגון זו שבצעה הנאשמת.
עוד צוין, כי מדובר במעילה חמורה באמון שניתן בנאשמת, ובנסיבות אלו, עותרת המאשימה להרשעתה ולהטלת עונש מאסר בפועל, שיכול וירוצה בעבודות שירות.
5. אשר לעניין ההרשעה, יש להדגיש כי מדובר בביצוע עבירה חמורה, שהמחוקק הדגיש את חומרתה, כשקבע בצידה עונש מאסר של 7 שנים.
האינטרס הציבורי מחייב, על פניו, התייחסות מחמירה לעבירות מעין אלו שביצעה הנאשמת. יש לציין לחומרא בעניין זה, כי אין מדובר בכישלון חד פעמי של הנאשמת, אלא בביצוע אותה עבירה ב- 37 הזדמנויות שונות, וזאת בצורה מתוחכמת, שנועדה להערים על המעביד.
אכן, הרשעה בדין עלולה להקשות על הנאשמת לעתיד לבוא, אך יחד עם זאת, לא ניתן להידרש לאפשרויות תיאורטיות בדבר נזק העלול להיגרם, אולי בעתיד, כנימוק שמצדיק אי הרשעה (ראה בהקשר זה רע"פ 9118/12
פריגין נ' מדינת ישראל).
ניתן על כן לומר, וזאת מבלי להקל ראש בנסיבותיה האישיות הקשות של הנאשמת, וגם משנתתי דעתי לכך שהנאשמת החזירה את סכום הגניבה, כי בנסיבות בכללותן, לא ניתן שלא להרשיע את הנאשמת בדין, וזאת גם נוכח חומרתה היתרה של העבירה והשלכותיה.
לעניין זה יש להוסיף ולציין כי מעשי גניבה מעין אלו, מסיבים נזק ממשי למעביד, והאינטרס הציבורי הכרוך בעבירות מעין אלו שחומרתן עמן מחייב ליתן משקל בכורה למימד ההרתעה הדרוש בעבירות אלו, על פני נסיבות אישיות, כפי שפורטו לעיל.
אשר על כן, אני מורה על הרשעת הנאשמת בעבירה על-פי סעיף 391 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977, בה הודתה.
6. אשר למידת עונשה של הנאשמת, ראוי ליתן משקל של ממש לנסיבותיה האישיות הקשות ביותר של הנאשמת. מדובר, כאמור, באם חד-הורית, שנותקה מכל קשר עם משפחתה, שאינה מוכנה לסייע לה, וכל עול פרנסת בתה מוטל עליה. הנאשמת עושה מאמצים ניכרים לשקם את עצמה, והיבט השיקום צריך לקבל משקל הולם בכל הנוגע לקביעת מידת עונשה (ראה סעיף 40ד. לחוק העונשין).