בניג'י נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ

החלטה

"למערכת השיפוטית אין לא חרב ולא ארנק כל שיש בה הוא אמון הציבור בה".

Baker V. Carr, 369 v.s. 186,267 (1962)

רקע

בפני בקשה לפסלות שופט מלישב בדין, לאחר שהצהרתי בפתח הדיון ביום 6/2/013:

"עם הכנת התיק, התחוור לי שאחד מילדיי (אהרון) למד בישיבת בר-יוחאי במירון, ישיבה שבה התרחש האירוע נשוא תביעה זו.

כתוצאה מלימודיו בישיבה, יש לי היכרות אישית עם ראש ישיבה הרב אנגל ועם מנהל הישיבה בזמנים הרלבנטיים, מר בני קליין.

בנסיבות אלו לא קיימת עילת פסילה סטטוטורית אך יחד עם זאת מן הראוי להציע לצדדים להביע דעתם בקשר לדיון ע"י מותב זה או מותב אחר בטרם אתן החלטות אופרטיביות בתיק זה."

אעיר שבעבר כבר ציינתי את גישתי (ראה תא"מ 11222-07 בנק דיסקונט סניף יפו ראשי ואח' נ' בלטר יעקב ואח') לפיה גם אם לא קיים בסיס מוצק לחשש למשוא פנים בניהול המשפט, יש להתחשב בקשר שבין דיני הפסילה לבין אמון הציבור בבתי המשפט כפי שעולה ממאמרה של ד"ר לימור זר-גוטמן "ניגוד עניינים אצל שופטים, בין דיני פסלות שופט לאתיקה" מתוך "ניגוד עניינים במרחב הציבורי" (בהוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה ו"נבו"). מאמר זה שינה את נקודת המבט שלי לסוגיה הנדונה.

דיון והכרעה

סעיף 77א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד – 1984, קובע כדלקמן:

"בעל דין רשאי לבקש ששופט פלוני יפסול עצמו מלישב בדין אם קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט".

הכללים לפסילתו של שופט מלשבת בדין פותחו במשך השנים על ידי בתי המשפט. הם מהווים משפט מקובל באשר לאופן התנהגות השופט בבית המשפט ומחוצה לו.

קולמוסין רבים כבר נשפכו על דבר פרשנותו של ס' 77א לחוק בתי המשפט הקובע את דינו של שופט אשר מגעיו, היכרותו, כוונותיו ומניעיו יפסלוהו מלשבת בכס השיפוט כל אימת שנדרש לכך על ידי ב"כ אחד הצדדים לתובענה.

הפסיקה קבעה, כי אותו "חשש ממשי למשוא פנים" אינו אלא מבחן ה "REAL LIKELHOOD" (בג"צ 174/54, ישראל שימל נ. רשות מוסמכת לצורך הסדר תפיסת מקרקעים ואח' פ"ד ט' 462, 459). מבחן זה פורש על ידי הנשיא ש' אגרנט "כאפשרות ממשית" להבדיל מ"חשש סביר" בלבד (ב"ש 48/75, ידיד נ' מדינת ישראל, פ"ד כ"ט (2) 375), היינו שמן הנסיבות החיצוניות מתרשמים שקיימת אפשרות סבירה מאוד שנבצר מהשופט לשפוט את דינם של בעלי הדין באובייקטיביות הדרושה.

לאחרונה כב' הנשיא השופט גרוניס צמצם את היכולת של השופט בערכאה הדיונית להחליט על פסילה עצמית, בהעדר עילת פסילה שבחוק ופסק בע"א 9202/12 דוק השקעות (1988) בע"מ נ' צבי תום צבעוני ש:

"במקרה של פסילה עצמית, בו יש לתת משקל לתחושותיו של השופט הסובר כי אין זה מן הראוי שידון בתיק. על כן, ההתערבות של בית משפט זה בהחלטת בית משפט לפסול עצמו מלדון בהליך מסוים תהא נדירה יותר מאשר במקרה ההפוך, של דחיית בקשת פסלות. עם זאת, המבחן לפסילת שופט, בין אם מדובר בפסילה עצמית ובין אם מדובר בסירוב לפסילה, הוא אובייקטיבי, ולפיכך, להתחשבות בעמדת השופט לפסול עצמו יש גבולות."

בניהול המשפט חייב השופט לגלות אובייקטיביות, יושרה, הגינות וכושר מקצועי ואישי. על ליבו להיות נכון ופתוח לשמוע את טענות הצדדים כאשר עמדה סופית בקשר לעניינם שומה כי יגבש רק בסוף המשפט.

בניהול המשפט על השופט לפעול מתוך גישה של שוויון לצדדים שבפניו. הוא לא יכיר פנים במשפט, לא יהדר פני גדול ולא יישא פני דל. כל שופט היושב לדין צריך להיות מודע לכך שאותה עת הוא עצמו וכל מערכת המשפט עומדת לדין ובהכריעו בסכסוך מגשים השופט את שלטון החוק (ראה י' שמגר, "על פסול שופט – בעקבות ידיד תרתי משמע, גבורות לשמעון אגרנט 87 (התשמ"ז) וכן ע"פ 344/99 זאב בשן נ' מדינת ישראל. פ"ד נג(2), 599, עמ' 613-614).

ההתרשמות ממשוא פנים על פי הפסיקה איננה ההתרשמות הסובייקטיבית של בעל הדין, אלא ההערכה האובייקטיבית של בית המשפט. הכלל בדבר "האפשרות הממשית", אינו בנוי על מראית פני הדברים בעיני בעלי הדין אלא על הערכה אובייקטיבית של בית המשפט לגבי יכולתו של השופט לדון בעניין ללא משוא פנים. (ע"א 899/95 שמואל ברזל, עו"ד נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד מט(1), 854, עמ' 856-857).