השאלה
1. האם הודיה, שנרשמה מפי חשוד בעת ביקורן של מפקחות הרשות המקומית בביתו, בלא שהועמד על החופש להיוועץ בעורך-דין ושלא להפליל את עצמו, היא ראיה קבילה במשפטו? בכך ההכרעה דכאן.
פעמים ספורות בלבד הונחה שאלה זו לפתחן של הערכאות. דומה, כי גם גורמיה של הרשות הנוגעת בדבר אינם רגילים בה, וטרם פיתחו את דפוס-הפעולה המתחייב. אם מצאתי צורך להעמיק בבירור השאלה, הרי זה מן הסיבות הללו.
ההודיה
2. בתאריך 9.6.2010 ביקרו מהנדסות-פיקוח מטעמה של עיריית תל אביב-יפו בקומת המרתף בביתו של הנאשם, אשר ברחוב xxx בתל אביב-יפו. היה זה לצורך בירורו של חשד ומקורו בתלונה שהוגשה, כי ביחידה שבמרתף נעשה שימוש אסור. לטענת המאשימה, בעוד שלפי היתר משנת 2007 הורשה שימוש לחדר משחקים לילדים, קיים הנאשם במקום בית-כנסת.
בדו"ח, שנערך בעקבות הביקורת, רשמו המפקחות את ממצאיהן. לצד מה שראו בעיניהן הן שמעו מפי הנאשם את מה שאינו יכול להיקרא אלא כהודיה בחשד שיוחס לו. כך נרשם בדו"ח:
"...ישנו עוד חדר נוסף ששם לדברי [הנאשם]
הנשים מתפללות. לדבריו מגיעים להתפלל בעיקר בשבתות ובחגים. יש עוד חדר שלפעמים באים בחורים ללמוד שם... היה עוד חדר ששם ישן הבן שלו" (
ת/1).
הנה כי כן, הנאשם הודה באוזני המבקרות כי לפחות בשניים מבין חדריו של המרתף נעשה שימוש לצורכי לימוד ותפילה.
ההליך
3. בפתחו של הדיון, שנקבע לשמיעת ראיות, עתרה באת-כוחו המלומדת של הנאשם,
עורכת-הדין נטע ארבל, לקיומו של משפט זוטא ולפסילתה של ההודיה. נטען, כי "עדותו של הנאשם נגבתה מבלי שהוזהר כי הדברים שיאמרו על ידו עשויים להפלילו, מבלי שיודע על זכותו שלא לומר דבר ומבלי שיודע על זכותו להיוועץ עם עורך דין" (הודעה מיום 23.10.12, בפסקה השלישית). כמוסכם בין הצדדים, נשמעה במלואה עדותה של המפקחת
גב' יעל אלפסי, והיא התייחסה גם לנסיבות מסירתה של ההודיה.
הביקור
4. המפקחת העידה כי תיאמה את ביקורה עם הנאשם, מבעוד מועד. הנאשם ליווה את המבקרות, והסביר באוזניהן את פשר הנעשה במקום. "רונן אמר", סיפרה
גב' אלפסי, "שנשים מגיעות[,] הן מתפללות שם ובעצם מדובר בבית כנסת בקומת מרתף. הוא אמר שבעיקר התפילות קיימות בשבתות ובחגים ומדי פעם מגיעים לשם בחורים ללמוד במהלך ימי החול... דבר נוסף שרונן אמר [הוא] שהיה עוד חדר סגור ואמר שהבן שלו ישן שם" (פרוטוקול מיום 16.5.12, בעמ' 3, ש' 24-22; בעמ' 5, ש' 19).
האם הסברת לנאשם, נשאלה המפקחת, את משמעות ההליכים העלולים להינקט נגדו? האם העמדת אותו על זכותו להיוועץ בעורך-דין? "לא זוכרת מה היה, לא כתבתי לא יודעת, לא זוכרת" - השיבה (שם, בש' 23; 31). בהיעדר זיכרון או רישום ממועד הביקורת, פנתה המפקחת להעיד על דרך הכלל. היא ציירה קווים לדמותם של ביקורים, ואותם היא עורכת מדי חודש בעשרות בתים בעיר. "אני מגיעה לנכס, לפי התלונה", הסבירה, "אני מתרשמת ממה שקיים. משוחחת עם בעל הנכס או מי שנמצא מטעמו" (עמ' 4, ש' 18-17). "בדרך כלל", הוסיפה ופסעה בנתיב הנוהג, "אנו מסבירים במקום לבן אדם אם אנו רואים שיש פעילות בניגוד להיתר. אנו בדרך כלל מסבירים את מהות העבירה, אומרים לו שאנו מעבירים את החומר אחרי זמן מסוים[,] שהוא קודם יקבל הזמנה למסירת גרסה, למחלקה המשפטית והיא מחליטה אם להמשיך או לא... בדרך כלל אנו אומרים לאנשים שמה שאומרים לנו זה משמש אותנו לעדות ושמורה להם הזכות אם להגיב או לא... אנו לא אומרים לאנשים מה אנו הולכים לרשום" (עמ' 5, ש' 26-23; עמ' 6, ש' 5-2).
החלפת דברים עם חשוד או מי מטעמו היא, אפוא, יסוד מוסד בביקורת שנערכת. אף כי דברים שיאמר הלה אינם נרשמים על אתר, הרי שהם משוחזרים מן הזיכרון במועד מאוחר יותר, שלא במעמד החשוד, ומועלים על הכתב. רישום זה עשוי להיות מוגש לבית-המשפט כראיה לתמיכה באישום.
5. מבחינה מהותית, הביקור כולו, מראשית ועד סוף, הוא חלק מהליך של חקירה. תכליתו - איסוף ראיות בזירת העבירה הנטענת, לקראת גיבושה של החלטה אם להגיש כתב-אישום, אם לאו. מהי זו, אם לא חקירה? אף בלא שיוספו לכך הסמכויות המיוחדות, שמקנה חוק התכנון והבנייה למפקחי הרשות המקומית, ומקל וחומר לנוכח אותה הסמכה, נמצאת מסיק כי המפקחים חובשים לראשם את כובעם של גורמי חקירה. חקירה - ולא "בדיקה", "איסוף מידע", "בירור", "תחקור", "תשאול" או כיוצא באלה, שבענינם כבר קבע בית-המשפט העליון: "דעתנו אינה נוחה מהליכי חקירה מקדמיים הזוכים לכינוי 'תחקור' או 'תשאול', ואשר מכילים תמצית שיחה עם החשוד בלא שקדמה לה אזהרה" (ע"פ 4427/95
פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(2) 557, 569 (1997). ראו גם ע"פ 240/84
חטיב
נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(2) 29, 33 (1985)).
"התרשומת של הביקור במקום שערך מפקח הבניה", פסק בית-המשפט המחוזי, "הינה בבחינת 'חומר חקירה'... המפקח פועל מכוח הסמכתו לפי סעיף 257א לחוק התכנון והבניה, ולצורך ביצוע תפקידו מסורות לו סמכויות חקירה מסוימות המסורות בדרך כלל לשוטר או לקצין משטרה" (ע"פ (מחוזי ירושלים) 9159/05
כהן נ' מדינת ישראל, בפסקה 17 לפסק-דינם של
כבוד סגני הנשיא דוד חשין ו
עוני חבש ו
השופט יוסף שפירא (פורסם במאגרים, 12.12.06)). "מצופה כי בהפעילם סמכותם", קבעה ערכאת השיפוט בענינים המקומיים בבאר-שבע, "ינהגו המפקחים בחקירתם באופן דומה לזה של המשטרה, ינהלו חקירה כדבעי ואז יעבירו את חומר החקירה ומסקנותיה לרשות התביעה. אופן ניהול החקירה נתון לשיקול-דעת ואין לדרוש דרישות בלתי מסוייגות. הדרך המקובלת, וזו הראויה, היא לנהל חקירה כדין, שעל בסיסה תוכל רשות התביעה המוסמכת לקבל החלטה שקולה האם יש מקום להגיש כתב אישום על סמך הממצאים שנאספו" (חע"מ (שלום באר-שבע) 124/07
הוועדה המקומית לתכנון ובניה שמעונים נ' מאייר, בפסקה השביעית לפסק-דינו של
כבוד השופט איתי ברסלר-גונן (פורסם במאגרים, 6.1.11)). "מדובר", הוסיף בית-משפט זה, "בשטר ושוברו בצידו. המחוקק העניק למפקחים סמכויות חקירה, והמפקחים בכובעם כרשות חקירה מצופים לערוך חקירה כהלכתה. חקירה פלילית כהלכתה תבטיח שיאספו הראיות הדרושות לשם קבלת החלטה ראויה ומושכלת על ידי רשויות התביעה, וישמרו הזכויות הפוטנציאליות של הנאשם להליך תקין" (ת"ב (מקומיים תל אביב-יפו) 9493/07
מדינת ישראל נ' טי. טי. וי הפקות בע"מ (פורסם במאגרים, 26.12.07)). ועוד ראו, בדוגמה דומה עד מאד לענין הנדון כאן, את פסק-דינו של
כבוד השופט ערן קוטון מבית-משפט השלום בחיפה בתו"ח 13931-02-09
ועדה מחוזית לתכנון ובניה - צפון חיפה נ' יונס (פורסם במאגרים, 2.6.10).
סמכויותיהם של מפקחים וחובותיהם
6. לימדנו
פרופסור הופלד (Hohfeld), כי אל מול זכותו של האחד, פוקד הדין חובה על אחר. אל מול החופש של אחד, נפקד מקומה של זכותו של האחר. וכשברשויות המדינה עסקינן, אל מול החופש מצוי היעדרה של סמכות (Wesley N. Hohfeld, Fundamental Legal Conceptions as Applied in Judicial Reasoning: And Other Legal Essays (Walter W. Cook ed.,1919)). הכרה בערכים מוגנים מסוג של חופש (liberty) או של זכות (right), אף כששניים אלה מקובצים תחת השם הנפוץ "זכויות", כמו מאליה משמיעה למדינה חובה או היעדרה של סמכות, לפי הענין. בעוד שהאחרון הוא לעולם מסוג שלילי, היינו, כי מה שלא הותר לרשויות השלטון לעשות הרי שאסור הוא עליהן, הרי שחובותיה של המדינה עשויות לשאת צביון פוזיטיבי - החובה לעשות דבר מה; או צביון נגטיבי - החובה שלא לעשותו. במקום שבו נמסר למדינה כוח, קמה כנגדו כפיפותו של הפרט לסמכותה, ובלבד שזו הופעלה כדין.
7. סעיף 257 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 מסמיך את מי שניתנה לו הרשאה לכך בידי ועדות התכנון, להיכנס למקרקעיו של אחר לצורך בחינתם (במגבלות הקבועות באותו סעיף). הוראת החוק מדברת בסמכות "להיכנס בכל עת סבירה לכל מקרקעין ולסקור, למדוד ולבדוק אותם ולעשות בהם כל פעולה הדרושה לביצוע חוק זה והתקנות לפיו". הכוח לתחקר אדם איננו ננקב מפורשות בסעיף זה וממילא אין קבועים תנאים להפעלתו. אולם, בכך אין מתמצות סמכויותיהם של מפקחים שהוסמכו כדין. סעיף 257א(ב) לחוק מוסיף ומקנה למפקח מוסמך, לצורך ביצוען של הוראות החוק, את: