1. בשנת 1978 נעצרו שלושת התובעים, ביחד עם אדם נוסף והוחשדו בביצוע עבירות חמורות. לאחר חקירה ממושכת הוגש כנגדם כתב אישום והם הורשעו בדין. לימים, כונו התובעים "כנופיית מע"צ". בשנת 1994, לאחר שהתובעים סיימו לרצות את עונשם, הודה קצין המשטרה בדימוס, שי שמחי, כי חקירת התובעים, כמו גם מתן עדויות החוקרים במהלך המשפט, עיוותו את האמת וגרמו להרשעתם בדין. כתוצאה מכך ביקש בא כוח התובעים מהיוה"מ לממשלה לפתוח בחקירה ולערוך משפט חוזר. משהתקבלה הבקשה, הוגש ביום 28.6.98 כתב אישום מתוקן בת.פ 4063/98. ביום 15.12.98 הודיעה המדינה כי היא חוזרת בה מהאישומים כנגד התובעים. באותו יום, ניתנה החלטתו של בית המשפט, כי יש לראות את התובעים כמי שלא הורשעו מעולם. לאחר מכן, נפסקו לתובעים פיצוים בגין ההרשעה, הנשיאה בעונש, שלילת החירות ואובדן שנות חיים.
2. סגן ניצב (בדימוס), יגאל אנקורי, (נתבע 1) היה קצין המודיעין במשטרת ישראל בתקופה הרלבנטית. בשנת 2006 כתב ספר על ניסיונו בעבודת המשטרה, "
בעין בולשת- זיכרונותיו של בלש וחוקר במשטרת ישראל." הזכויות בספר שמורות הספר לנתבעת 2, שהנתבע 1 הוא מנהלה. אחד הפרקים בספר הוקדש ל"פרשת מע"צ".
3. כתב התביעה אשר הוגש ע"י שלושה מתוך ארבעת המעורבים בפרשה, טוען כי בספר יש משום הוצאת לשון הרע ופגיעה בשמם הטוב של התובעים, שנוקה סוף סוף. התביעה הוגשה כנגד הכותב אנקורי, סיירת נגה- משטרה פרטית בע"מ בעלת הזכויות, דוקוסטרי בע"מ- שנמחקה מכתב התביעה, וכנגד סטימצקי (2005) בע"מ שבחלק מחנויותיה נמכר הספר.
4.
טענות התובעים
התובעים מתייחסים לקטעים מהספר. כך למשל, נכתב בו: "
ברצוני להוכיח שהנאשמים כלל לא היו אזרחים תמימים, חפים מפשע ושידי בכל מקרה נקיות." בעמ' 85 נכתב: "
התברר לנו שיש לנו עניין עם כנופיה של מפלצות שפעלה בשטח כמחתרת מתחת לאפינו במשך כחמש שנים, עוד מימי נעוריהם. הם חילקו ביניהם תפקידים בהסכמה והקפידו על המשמעת כחברים בכנופיה. בעלי התפקידים היו: סגן נשיא: גדעון הררי, ראש הממשלה: יוסף רחימי, ושר האוצר/גזבר: אורי גולברי." בהמשך נכתב: "
רוב חברי הכנופיה היו עריקים מצה"ל שהשתמשו בדלק שקנו בתלושים גנובים מצה"ל כחומר בעירה בהצתות. את מבצעיהם ביצעו בעזרת רכבים גנובים. הם נהגו להחליף את מספרי הזיהוי של המכוניות הגנובות. כמו כן, שכרו מכוניות פרטיות ליום אחד, שיכפלו את מפתחות הרכב, וביום שלמחרת גנבו את המכונית מחברת ההשכרה...". בסיכום הפרק נכתב: "
חבל לי שכמה חוקרי משטרה עלובי נפש ומפירי חוק, פגמו בהליכי החקירה והמשפט והביאו לכך שהעבריינים הללו זוכו."
5. לטענתם, היו הפרסומים שפרסמו הנתבעים 1,2 משמיצים- ופגעו קשות במוניטין שלהם ובשמם הטוב בכלל, ובקהילה בה הם חיים , בפרט. לשיטתם נבעה הוצאת הספר מרצונו של הנתבע 1 לטהר את שמו, אך בעשותו כן לכלך את שמם של התובעים. בשל כך טוענים התובעים כי יש לפסוק כנגד נתבעים אלו את כפל הפיצוי הסטטוטורי הנובע מכוונת הזדון שמאחורי הפרסום.
אשר לנתבעת 4 - התובעים אינם חולקים על העובדה כי לנתבעת זו לא היה חלק בהוצאת הספר לאור אולם לטענתם מוטלת האחריות על מפיץ ומוכר, המקבל פרסום המכיל לשון הרע. חוק איסור לשון רע תשכ"ה- 1965 מורה כי אחריות זו מוטלת על המוכר אם ידע, או שהיה עליו לדעת על התוכן הפוגע. לשיטתם, הנטל על הנתבעת להוכיח כי לא ידעה שהספר שנמכר בחנויותיה מכיל פרסום פוגע, שכן תפקידו של המוכר לקרוא בקפידה כל ספר שנמכר אצלו, ואם לא עשה זאת- (באמצעות מחלקת קניינות), תוטל עליו האחריות לתכנו.
6. עוד טענו התובעים כי לא בכדי צמצם המחוקק בס' 12 לחוק את האחריות על מפיץ עיתונים והטילה רק לגביי עיתונים המוצאים בתדירות של 40 יום, שכן ראה לנגד עיניו את הגזירה שלא ניתן לעמוד בה, לבחון עיתונות יומית, כדי למנוע הפצת לשון הרע, כפי שקבע החוק קודם לתיקון. מכלל כך למדים התובעים כי הצפייה היא שייקראו הספרים, כמו גם העיתונים העומדים בדרישת התיקון לחוק, ע"י מפיציהם, קודם שיפורסמו. לשיטתם, אין מדובר בזכותה של הנתבעת אלא ברצונה להשאת רווחיה כאשר מנגד עומדת הפגיעה בתובעים ובשמם הטוב. במקרה זה, תיטה הכף לטובת התובעים. כאן, התובעים אינם עותרים אלא לפיצוי רגיל, שבוצע בגין פרסום רשלני ללא כוונת זדון.
7.
טענות הנתבעים
הנתבעים 1,2 טענו כי הספר מיועד לאנשי מקצוע במשטרה ובפרקליטות ואינו אמור לעניין את הקהל הרחב. מתוך כתב הגנתם עולה כי הספר נכתב, בין היתר, על מנת להבהיר כי הנתבע 1 לא היה שותף לחקירה הגלויה של התובעים, זו שבוקרה ע"י קצין המשטרה בדימוס ושבגינה הוגש כתב האישום המתוקן. לטענתו של נתבע זה עיקר כוונת הספר הייתה להראות את התוצאה של הפרת החוק וחריגה מסמכות ע"י השוטרים בעת החקירה.
8. הנתבע 1 טען כי כבר בתחילת הפרק הבהיר כי התובעים זוכו במשפט החוזר "..
.אני לא רציתי לפגוע בשמם הטוב של התובעים ונקטתי, כפי שפרטתי לעיל, בצעדי זהירות של חשיפת מלוא העובדות המשפטיות, כפי שנקבעו ע"י בית המשפט העליון...ביקשתי להדגיש כי אנו מצויים במדינת חוק, ושוטרים שלא פועלים על פי החוק גורמים נזק למדינה, למשטרה, לחברה ולעבריינים. עוד הראיתי כי חלקי לא היה במעל, וכל אלה שחשדו בי כאילו שיתפתי פעולה עם השוטרים המכים, יודעים כעת כי לא כך הם פני הדברים, ובכך שמי מטוהר." עוד הפנה לשני מקרים בהם הובילה חקירתו להסרת החשד הפלילי מעל אנשי "כנופיית מע"צ".
לגרסתו, נועדה התביעה לחשוף את מקורות המידע (שנותרו חסויים) שהיו ברשותו ולא נועדה לפיצוי הכספי, שכבר זכו בו התובעים בגין אותה פרשיה. בסיכומיהם, טוענים הנתבעים כי יש לקרוא את הפרק במלואו ואין להוציא דברים מהקשרם.
9. הנתבעת 4 טוענת כי הינה מפעילת רשת חנויות ארצית לממכר ספרים וכי ברשימת כותריה עשרות אלפי ספרים. לטענתה, קיבלה את הספרים המודפסים, לא ידעה על תוכנם , לא התבקשה להורידם מהמדפים בסמוך להעלאתם, ולו היו פונים אליה היו מגלים כי הספר איננו מופץ מזה מספר שנים, בהעדר ביקוש לו.
לשיטתה של נתבעת זו, מכיוון שאין היא "מפרסם" "מדפיס" או "מפיץ" של הספר האמור, אין לתובעים עילת תביעה כנגדה.
10.
דיון
ס' 1 לחוק איסור לשון הרע תשכ"ה- 1965 ("
החוק") מגדיר כי הוצאת לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול להשפיל אדם בעיני הבריות, לעשותו מטרה לשנאה, לבזותו או לפגוע במשרתו, עסקו או משלח ידו.
פרק י"א לספרו של הנתבע אמור , על פי הגדרתו, לשפוך אור על פרשת מע"צ. בתחילה מתאר הכותב את השתלשלות האירועים: את ההרשעה והמאסרים, את הערעור וההחלטה לדיון חוזר ואת פסק הדין המזכה. המהפך, כך נכתב, התאפשר בשל גילויים של אנשי משטרה שחקרו את הנאשמים, כי היכו ועינו אותם. הכותב, שהיה אחראי על החקירה הסמויה, מתאר כי הרגיש שכל עבודת המודיעין עליה היה אחראי - ירדה לטמיון.
11. אין ספק, והדבר עולה בבירור בין השורות, כי מטרת הכותב לנקות את שמו, אלא שלצורך כך כתב: "
ברצוני להוכיח שהנאשמים כלל לא היו אזרחים תמימים, חפים מפשע.." בהמשך מתאר הכותב את מבנה הכנופיה, ראשיה ובעלי התפקידים בה, מניעיה האידאולוגיים הפסולים ועוד. "
לאחר שצוות מודיעין הביא מספיק ראיות לכאורה, חלקן התבססו על עדויות של החשודים עצמם...הפרשה עברה מהמודיעין וממני לשלב החקירה הגלויה...אני מצהיר כאן באופן מפורש שלא ידעתי על מכות בחקירה." לאחר מכן ממשיך הכותב: "
לדעתי המקצועית, העובדה שלא הוגש כתב אישום על רצח המסעדן ולא על כל מקרי הרצח האחרים, אלא רק כתבי אישום בודדים לגבי ההצתות, עליהם הודו הנאשמים במשטרה, מצביעים על כך שהם לא הודו בחקירה בגלל שהוכו, אחרת גם על רצח היו מודים. לא היה מדובר בעבריינים "גזעיים" היודעים לתמרן את חוקריהם בתחכום."
דהיינו, שהכותב ממשיך להאמין באשמתם של התובעים על אף החלטת בית המשפט, ומביא אמונתו זו לציבור, בכנותו את התובעים "עבריינים" אשר בגלל מחדל, איוולת ומעשה פשע של אחרים, הצליחו לטהר את שמם ולזכות בפיצוי כספי.