רקע
הנאשמת מס' 2 (להלן: הנאשמת) היא חברה המפעילה רשת מרכולים. בין היתר, הנאשמת מפעילה ומנהלת חנות מרכול ברחוב החוצבים במבשרת ציון (להלן: המרכול).
הנאשמת הורשעה על פי הודאתה (מפי ב"כ) בעבירות של אי קיום צו שיפוטי, שימוש במקרקעין ללא היתר וביצוע עבודות ללא היתר, על פי כתב האשום אשר הוגש נגדה ביום 13.9.12. להשלמת התמונה אציין, כי לאחר מכן תוקן כתב האשום והוסף הנאשם מס' 1, אך בין הצדדים הוסכם למחוק את נאשם מס' 1 מכתב האשום ולהמשיך הדיון על סמך כתב האשום המקורי.
על פי האשום הראשון, הורשעה הנאשמת בשנת 2006 בכך שהקימה ללא היתר מבנה ממתכת ופח גלי בשטח של 1,000 מ"ר, אשר שימש לממכר מזון, וזאת באיזור אשר על פי התכנית שימש כאיזור למלאכה. במסגרת גזר הדין, ניתן צו לאיסור שימוש במבנה והריסתו, שנכנס לתקפו ביום 13.12.08.
מאז ועד להגשת האישום (ולמעשה עד ליום 31.1.12), לא בצעה הנאשמת את הצו, אלא עשתה במבנה שימוש שלא כדין.
על פי האשום השני, בסמוך לדצמבר 2009, הנאשמת הקימה ללא היתר שני מבנים עשויים פח, האחד בשטח 30 מ"ר, אשר שימש לממכר ירקות, והשני בשטח 10 מ"ר, אשר שימש חדר אוכל לעובדי המרכול.
על פי האשום השלישי, בשנת 2011 או 2012, הקימה הנאשמת ללא היתר מבנה נוסף, עשוי מתכת וחמרים קלים בשטח 600 מ"ר, המשמש לאחסון מוצרים הנמכרים במרכול והשתמשה בו, וכן הציבה במקום מכולות ללא היתר והשתמשה בהן.
על פי הסדר טעון שבין הצדדים, הוסכם על מתן צווי הריסה ואיסור שימוש והטלת קנס כספי בסכום שבין 450,000 ש"ח ל 1,050,000 ש"ח. באשר לצווים, היתה הסכמה בין הצדדים בדבר מועדי ביצוע הצווים למבנים השונים. לאור הסכמת הצדדים ובקשתם, נתתי הצווים בישיבת יום 18.12.13 כהחלטת ביניים. צווים אלה מהווים חלק מגזר הדין ונותר להכריע בשאלת הקנס הכספי.
טענות הצדדים:
ב"כ המאשימה שם דגש על חמרת העבירה, משך הפרת הצו השיפוטי, היקפן של העבירות והעובדה שהעבירות נעברו על רקע עסקי. לשיטתו יש להשית את הרף העליון של טווח הענישה המוסכם.
ב"כ הנאשמת עתר, כי אסתפק ברף הנמוך של מתחם הענישה המוסכם. לדבריו הנאשמת הרסה כבר את הבניה מושא האשומים הראשון והשני, ובקרוב תהרוס גם את הבניה מושא האשום השלישי.
לדברי ב"כ הנאשמת, המאשימה ניהלה עמה מו"מ ביחס להיטל השבחה לאורך התקופה שלאחר מתן גזר הדין הנוגע לאשום הראשון, והנאשמת פעלה במרץ על מנת לנסות ולהכשיר הבניה. משהתברר לנאשמת כי אין אפשרות להכשיר הבניה, רכשה קרקע חלופית ובקרוב תעתיק אליה את המרכול.
דיון והכרעה
אין צורך להכביר מלים על חמרת העבירות אותן בצעה הנאשמת. עבירות של בניה ללא היתר ובניה בניגוד לתכנית הן מכת מדינה, הגורמת לנזקים סביבתיים וחברתיים קשים. רבות נאמר על כך ואין בידי להוסיף הרבה.
אציין בהקשר זה, כי הנאשמת הקימה חנות מרכול על כביש ראשי, באיזור המשמש לתעשיה. אין מדובר באי התאמה "טכנית" לתכנית המתאר אלא בענין מהותי. לא בכדי לא קבלה הנאשמת היתר להפעלת המרכול במקומו הנוכחי. עסק של מרכול מתאפיין בתנועת לקוחות ערה, המחייבת הכשרת חניות רבות לכלי רכב והתאמת תכנית התנועה לפעילות העסקית.
היות והמניע לעבירה הוא כלכלי, יש להשית בגינה קנס כספי כבד, הנמדד במאות אלפי שקלים.
כן אני רואה חומרה רבה בעבירה של אי קיום הצו השיפוטי. עבירה זו, יש בה כדי לחתור תחת הערך הבסיסי של הציות לחוק. ר' לענין זה רע"פ 10571/08, מלכיאל, והאסמכתאות המצוטטות בו. עבירה זו מחייבת השתת עונשים כבדים, אשר יבטאו את חמרת העבירה וירתיעו מפני ביצועה.
העונש הראוי בגין עבירה זו הוא מאסר מותנה וקנס כספי כבד, וניתן למצוא מקרים לא מעטים בהם אף הוטלו מאסרים בפועל על עברייני בניה אשר לא קיימו צו הריסה.
משכך, אני רואה את מרכז הכובד של התיק באשום הראשון: הנאשמת ראתה לעצמה חירות לעשות שימוש במבנה אותו חויבה להרוס, וזאת לאורך ארבע שנים. אוסיף על כך, כי מדובר במבנה גדול (1,000 מ"ר). צודק ב"כ הנאשמת בטענה, כי היה על המאשימה להציג נתונים מוסמכים על מנת לטעון לשוויה הכספי של העבירה. עם זאת, גם ללא נתונים בדוקים, ברור כי מבנה מסחרי שגדלו 1,000 מ"ר, השוכן על דרך ראשית, הוא בעל שווי ניכר. אין ספק, כי בחירתה של הנאשמת להפר את החוק ולא לבצע צו ההריסה, נבעה מתחשיב פשוט, כי המשך השימוש בבניה משתלם לה יותר מאשר הריסתה, אף אם יוטל קנס כספי.