1. עניינה של התביעה באירוע מיום 6.3.09 במסגרתו לפי הטענה תקף כלב של הנתבעים את בן התובעת ואת כלב משפחת התובעת. אין מחלוקת בין הצדדים כי בעקבות האירוע מת כלב התובעת ואין גם מחלוקת כי בנה ננשך. בסופו של יום, לא נדרש הבן לניתוח או תפירה של מקום הנשיכה, אלא רק לחבישה וקבלת אנטיביוטיקה.
2. מחומר שהוצג בפני וכן מהכרעת דין (כב' השופט ברקלי), במסגרת ת.פ. 4205-09, שהוגש כנגד הנתבעת, בגין האירוע - עולה כי הנתבעת טיילה עם אחרת ועם בנה (יש מחלוקת בדבר היות הבן נוכח באירוע). עם הנ"ל היו שני כלבים של הנתבעים, האחד קטן מסוג פקינז והשני גדול (כלב זאב מעורב). מנגד הגיע, בן התובעת ובעלה הדוחף תינוקת בעגלה, כאשר איתם כלבם, כלב פינצ'ר קטן (הכלב כונה כלב פינצ'ר על ידי הצדדים ולפיכך יקרא כך גם על ידי, אף שבעדויות צוין למען הדיוק כי הוא מסוג "טרייר - צעצוע רוסי"). בין הכלבים התפתחה תגרה אשר במסגרתה תקף הכלב הגדול של הנתבעים את כלב הפינצ'ר וגרם למותו. כמו כן במהלך התגרה ננשך בן התובעת, אשר עובר לכך הרים את הפינצ'ר על ידיו.
3. הצדדים חלוקים, בין השאר, באשר לשאלה מי נשך את בן התובעת:
- לטענת התובעת בנה ננשך מהכלב הגדול של הנתבעת, עובר לנפילת כלבה ארצה מידי בנה.
- לטענת הנתבעים החלה התקרית דווקא עת שכלב התובעת, הפינצ'ר, התנפל על כלבם הקטן ואז בא לעזרתו כלבם השני, הוא הכלב הגדול. באותה עת, הרים בן התובעת את כלבו על ידיו, אך לאחר מכן השליכו ארצה ושם הוא הותקף על ידי אותו כלב גדול. לטענת הנתבעים, את הנשיכה של בן התובעת בידו, גרם דווקא כלב התובעת וזאת בעת בהלתו במהלך האירוע ועובר לנפילתו ארצה.
4. במסגרת ההליך הפלילי האמור לעיל, לא התייצבו לעדות העדים מטעם משפחת התובעת (עקב שינוי כתובת, הם לא קיבלו זימון בכתב ומטעם שלא הוברר, לא הועיל זימונם הטלפוני, ר' שם עמ' 4, לפרוטוקול מיום 5.4.11). כב' השופט ברקלי סירב לדחות הדיון ולאחר שמיעת העדים שבחרו להתייצב, פסק כי לא ניתן לקבוע במידה הנדרשת למשפט פלילי כי אכן כלב הנתבעים גרם לנשיכת הילד, להבדיל מכלב התובעת. באותו תיק לא הייתה מחלוקת ששלושת הכלבים היו ללא זמם וללא רצועה. אעיר כי בעדויות שבפניי, לא הייתה מחלוקת כי לא זה היה מצב הדברים ולכלב הקטן של הנתבעים הייתה רצועה.
5. מטעם התביעה הוגשה חוו"ד של ד"ר
רן טליסמן, מומחה בתחום הכירורגיה הפלסטית והאסתטית - אשר מצא אצל בן התובעת, חמש צלקות קטנות ללא הפרעה תפקודית. נקבע בחווה"ד כי כ"א מהצלקות אינה מכערת, אך לעמדת המומחה, כולן ביחד עונות לקריטריון של צלקות מכוערות לפי סעיף 75(1)ב. הצלקות הן על גב יד שמאל. המומחה העיר שהילד משתייך לחברה החרדית ולכן בהתחשב בכך שזה אחד מהאזורים היחידים החשופים, עלולים סימנים אלו לפגוע בהתנהלות החברתית. את הנכות העמיד המומחה על
10%
והציע להפעיל את תקנה 15.
6. עוד הוגשה חוו"ד של ד"ר
עודד שלומאי, פסיכולוג קליני, שבדק את xxx xxx בלטזר, שהם ילדי התובעת (יוער כי התביעה מטעמיה לא הגישה חוות דעת של פסיכיאטר). חוו"ד הייתה בעיקרה תיאורטית ובחלק ההתייחסות לילדים הייתה ההתייחסות משותפת ללא אבחנה בין השניים. נאמר כי הילדים סובלים מPTSD- . רמת ההפרעה נובעת באופן ישיר הן ממתקפת הכלב הגדול והן ממותו של הפינצ'ר והיא מוערכת כחמורה עד חמורה מאד, כאשר xxx סובלת קצת יותר. "הכאב הנפשי והעיסוק הכפייתי של הילדים וההורים גם יחד במאורעות הללו, מסכנות את ההתפתחות הנפשית של שניהם להיות אנשים שחיים ברמת סבל והתפתחות נורמאלית כפי שמצופה ומתבקש בגילם". לאור האמור, המליץ ד"ר שלומאי, על טיפול פסיכולוגי פעמיים בשבוע, למשך שנה, בנוסף לטיפול משפחתי. הטיפול הומלץ "למשך השנה הקרובה". חוות הדעת ניתנה ביום 17.10.10.
7. בסופו של יום נשמעו עדים כדלקמן;
מצד התביעה - התובעת, בנה, בעלה וגב' בקוש.
מצד הנתבעים - הנתבעת, בנה וגב' רוזנברג.
יוער כי בתחילה לא היו שני הצדדים מיוצגים, בעוד בהמשך פנתה התובעת לייצוג. לדברי הנתבעים הם נאלצו לייצג עצמם מחמת חסרון כיס. בנסיבות אלה, נהגה גמישות וכן סלחנות רבה במהלך ההליך עם שני הצדדים, חרף מחדלים אלה ואחרים. כך לדוגמא התקיים ההליך בגין כלל נזקי משפחת התובעת, אף שרק היא מצוינת כתובעת בכותרתה (עם הערה בתוכן שהיא מייצגת את ילדיה, ללא ציון שמם ופרטיהם), כך גם ניתנה אפשרות להגשת חוות דעת בשלב מאוחר, ארכות רבות וכן ביום שמיעת הראיות עצמן, נערכה הפסקה של מעל לשעתיים וחצי במהלך היום, כדי לאפשר הבאת עדים נוספים לנתבעת (ובעיקר את בנה אשר סברה כי אין צורך בהתייצבותו וניתן להסתפק בהגשת עדותו בפני כב' השופט ברקלי). יוער כי האמור היה למעשה בהסכמת הצדדים. מאחר ובסופו של יום פנתה התובעת לייצוג משפטי ומטבע הדברים מבוקש גם שכר טרחה לבאת כוחה, לא ברי שיש לנהוג באותה סלחנות גם עם התביעה ולחלופין ראוי כי האמור ישפיע על שכה"ט הנפסק. מכל מקום - מקום בו לא הועלו טענות (אשר היו יכולות להטען) והיה בכך למעשה הסכמה שבשתיקה, הלכתי בדרכם של הצדדים, הן בעת שמיעת התיק והן במועד מתן הכרעה זו.
8. עוד טרם אדרש לעדויות שנשמעו ולהכרעתי אני מוצאת להעיר כי התרשמותי הכוללת הייתה שמדובר באירוע מצער ומטבע הדברים, ללא כוונת זדון. חרף ניסיונות שנעשו מטעם הנתבעים להתנצל ולפצות התובעת, בחרה זו לנקוט בעמדה תקיפה הדוחה כל יד מושטת לעברה, אשר אף ניכרה, בסופו של יום במיצוי ההליכים המשפטיים, עד תום והעדר נכונות לכל גמישות (חרף ניסיונות בית המשפט לייעל ולחסוך בזמן שיפוטי). בנוסף - התרשמותי הייתה כי התובעת מנפחת האירוע מעל לפרופורציה סבירה וזאת גם במטרה לעשיית ממון. אומנם העובדה שלנתבעים אין ביטוח לנזקים ממין זה הנתבע, אינה יכולה להוות שיקול בעת פסיקת הפיצוי, אך קשה היה להתעלם מבחירת התובעת שלא לנסות ולהגיע להסכמה באשר לפיצוי אשר מחד גיסא יהא הולם ומאידך גיסא, יאפשר גם למשפחת הנתבעים להמשיך בחייהם. על גישה זו - אין אלא להצטער.
9. ומכאן לגופם של דברים;
בכתב התביעה - נטען כי ביום האמור טיילה משפחת התובעת (הורים ושלושה ילדים ובהם תינוקת שהייתה אז בת מספר חודשים) - עם כלבם הקטן (ר' תמונה, מוצג ב'). בו בזמן טייל הנתבע עם כלבו שהינו גדול ומאיים, וזה תקף את בנה של התובעת שהנהיג את כלבם. נטען כי אירוע דומה התרחש עת הייתה התובעת בהיריון, אך אותו אירוע הסתיים ללא תוצאות הרסניות. בכתב התביעה נטען למקרים קודמים נוספים, ור' שם. באירוע הנדון, נפגע בנה של התובעת, xxx- בכף ידו משני צידיה ופונה באמבולנס לקבלת טיפול רפואי בבית חולים. במשך חודש הייתה ידו מגובסת או חבושה והוא סבל מכאבים בעקבות הנשיכה. בנוסף, בת התובעת, החלה לסבול מפחדים קשים כתוצאה מהתקיפה המתוארת. גם xxx סובל מפחדים ומאז האירוע מסתובב עם מקל בידו להניס כלבים שעלולים לתוקפו. נטען לאחריות הנתבעים כבעלי הכלבים. עוד נטען כי במקרה הנדון היה הכלב התוקף, ללא רצועה וזמם וגם בכך יש להעיד על רשלנות הנתבעים. כפי שיובהר להלן, הדברים אשר בתביעה הועלו ביחס לנתבע, יוחסו בסופו של יום לנתבעת וכן חלו שינויים נוספים, כמו ההסכמה שהתובעת עצמה כלל לא נכחה במקום בעת הנשיכה.
10. הנתבעים הכחישו
בהגנתם את כל סעיפי התביעה וטענו כי ברשותם שני כלבים, האחד מסוג פקינז והאחר מעורב. נטען כי כלביהם ידידותיים וכל ילדי השכונה משחקים איתם. עוד נטען כי באירוע בגינו הוגשה התביעה, לא היה מעורב הכלב הגדול של הנתבעים אלא הכלב מסוג פקינז וכי דווקא כלבם של התובעים, מסוג פינצ'ר, הוא שתקף. לפי הנטען, בנם של התובעים הרים את כלבו בידיו, ולאחר שכלב זה נשך את הבן בידו, הוא הניף אותו למעלה וגרם למותו כשזה נפל על הרצפה. נטען כי כלב הנתבעים, ניגש לכלב התובעים, לאחר שזה מת. למרות הנטען, שלחו הנתבעים שליחים לברר את שלום הילד והתברר כי התובעים נמצאים בארץ כתיירים ולכן לא חיסנו את ילדיהם והם אינם מבוטחים בביטוח בריאות כלשהו.
תצהירי העדים;
תצהירי התביעה:
11.
התובעת, הגב' בלטזר חנה - חזרה בתצהירה על האמור בכתב התביעה. היא הצהירה כי היא לא נכחה באירוע, אך זה התרחש במרחק של כעשרים מטרים מהבית והיא שמעה את צעקת בנה. לתצהיר צורפו תמונות המתעדות הפגיעה בסמוך לאירוע. עוד צורפו מסמכים המלמדים על אשפוז הבן בימים 6.3.09- 7.3.09. בהתאם לתצהירה בערב האירוע ועוד טרם פונה הילד לבית החולים, הגיעה הנתבעת עם חברתה לבית התובעים וביקשה סליחה. העדה סילקה אותה בצעקות, שכן ביקשה בעבר מספר פעמים לרסן את הכלב. צורפה עצומה מטעם השכנים, בדבר קריאה לריסון הכלב שסומנה ד'. אעיר כי העצומה שצורפה אינה חתומה ואינה נושאת תאריך. הבן חזר מבית החולים במוצאי שבת והחל להתלונן על חוסר תחושה באצבעות. בעקבות תלונותיו הוא אושפז שוב ביום 8.3.09 למשך שלושה ימים, שבמהלכם נחוג חג הפורים. פצעיו של הבן היו חמורים עד שהוא טופל באנטיביוטיקה וחבישות. באותה העת, היו התובעים תיירים בארץ ולא החזיקו בביטוח בריאות. לעניין הכלב הוצהר כי זה מת מפצעיו במוצאי השבת וביום 8.3.09 הוגשה תלונה למשטרה. במהלך חודש יולי 2011, קיבלה העדה הודעה כי ניתן גזר דין בעקבות התלונה שהוגשה. במסגרת גזר הדין נפסק פיצוי לתובעת בסך 1,000 ש"ח, שישולם בחמישה תשלומים. העדה הצהירה כי לא התייצבה לדיון מחמת טעות בהבנה וכי לו הייתה מתייצבת הייתה טוענת לנזק משמעותי יותר. העדה הצהירה כי בעקבות התאונה היה בנה במצב נפשי של ניתוק. ד"ר שלדון, פסיכולוג ילדים, טיפל בבן ובמשפחה במשך חודש. המשפחה לא המשיכה בטיפולים בשל מצוקה כלכלית, אם כי היה ברור כי הילד נזקק להמשך הטיפולים. במשך חודש נמנע הבן מללכת לביה"ס והוא סבל מכאבים אפילו במגע ביד. במשך מספר חודשים, נמנע ממשחק עם ילדים אחרים ובתחילה אף הלך כשידו צמודה לגופו, מחשש לפגיעה נוספת. עד היום סובל הילד מתחושת הפחד והוא מסתובב עם מקל כמגננה.
החלק האחרון של התצהיר מהווה למעשה תחשיב של הנזקים שנגרמו לה ולמשפחתה, כדלקמן: הוצאות רפואיות בסך של
23,100 ש"ח (הוצאות אמבולנס - 900 ש"ח; נסיעות לבית החולים וטיפול בבית החולים 10,000 ש"ח; טיפול פסיכולוגי 12,000 ש"ח; תרופות ותחבושות- 200 ש"ח). עלויות בגין אובדן הכלב בסך של
10,000 ש"ח (הכלב עצמו 6,500 ש"ח וכאב וסבל לבני המשפחה 3,500 ש"ח). השחתת חליפת וחולצת שבת בעלות של
900 ש"ח. עלויות ניתוח לטשטוש הצלקות שעל יד הבן-
50,000 ש"ח. עלויות חווה"ד שצורפו בתמיכה לתביעה - בסך של
6,500 ש"ח. עלות טיפול נפשי לשני הילדים למשך שנה-
54,752 ש"ח ולבסוף התבקש סך של
245,248 ש"ח עבור כאב וסבל (התבקש אפוא - סכום כולל העולה על 390,000 ש"ח).
12.
מר בלטזר ולדימיר, בעל התובעת, שנכח במקום האירוע, הוסיף והצהיר כי הוא טייל עם בנו והתינוקת בעגלת תינוק. בדרכם חזרה - לא ראו את הכלב הגדול של הנתבעים, אך בן התובעת שחשש מהכלב האמור, הרים את כלבו הקטן בידיים ליתר ביטחון ולאחר מכן הניחו על הארץ. קרוב יותר לבית התובעים, ראו את הכלב הגדול ובמרחק מה את הנתבעת מתהלכת עם כלבה הקטן. כלב התובעים, רחרח את הכלב הקטן של הנתבעים וזה החל לנבוח. או אז שמע זאת הכלב הגדול והחל רץ לכיוון העד, במורד הרחוב. ברור כי הכלב לא היה קשור. הבן כבר החזיק את כלב המשפחה בידיו ועל אף שהעד אמר לו ללכת הביתה, הוא לא הספיק ואז התרחשה התקיפה המתוארת. באשר לכלבם הצהיר כי פנו לווטרינר במוצ"ש והכלב מת בזרועותיה של הבתxxx . המשפחה עברה תקופה קשה. התובעת כל כך הצטערה ולא הצליחה להניק עוד את בתה התינוקת. המשפחה פנתה לטיפול נפשי, אך מחמת קושי כלכלי לא יכלה להתמיד בו מעבר לחודש. בשיחה שיזמה המשפחה עם הנתבע 1 מבית החולים, הוא אמר שקיים ביטוח.
13. בתצהיר בן התובעת
מר
xxx נאמר כי הלך עם אביו ביום 6.3.09 לסיבוב בשכונה לאחר סעודת שבת. בדרכם חזרה כשהגיעו בסמוך לבית הנתבעים, הוא הרים את כלבו, מפאת חששו מכלב הנתבעים. 70-50 מטרים לאחר בית הנתבעים, הניח את הכלב על הארץ. לאחר 10-5 מטרים נוספים, הבחינו העד ואביו בנתבעת הולכת עם חברתה. העד, שחשש כי כלבה של הנתבעת באזור, שב והרים את כלבו. הנתבעת הלכה עם כלב קטן מסוג פקינז, אשר נוכח כלבו של העד, החל נובח. בנקודה זו שני הכלבים הנוכחים נבחו ואז הגיח הכלב הגדול של הנתבעת ותקף את העד ואת כלבו. העד הצהיר כי ראה את אביו בועט בכלב שתקף. לאחר שהעד הצליח לשחרר את ידו מפיו של הכלב התוקפן, נכנס עם אביו לבית המשפחה. כשהגיעו, הוזמן אמבולנס ועוד בטרם הגיע, נכנסה הנתבעת והתנצלה אך אם העד, ביקשה ממנה ללכת. העד הצהיר כי בבית החולים הוא טופל בכדורים ונחבש. הוא שהה בבית החולים עד לצאת השבת ושוחרר. ביום א' בלילה, התנפחה ידו והוא שב לבית החולים, שם אושפז למשך שלושה ימים נוספים. במהלך האשפוזים קיבל זריקה נגד טטנוס וטופל באנטיביוטיקה דרך הוריד. לאחר שחרורו התקשה בהרמת דברים מהרצפה, שכן כל הנמכה של היד הייתה כרוכה בכאבים. גם במות כלב המשפחה היה כדי להשפיע על מצבו ועל מצב משפחתו. כלב הנתבעת נלקח למשך שבועיים מביתו. הבן טען בתצהירו כי מאז האירוע ועד היום הוא פוחד מכלבים, הגם שלא זה היה המצב קודם לכן. הוא חלק על כך שבן הנתבעת נכח באירוע. לדבריו הייתה שם רק הנתבעת וחברתה (שלא הגיעה להעיד). הוא חלק על הטענה שננשך מכלבו והצהיר כי בעת הנשיכה, היה גבו של כלבו, מופנה אל בטנו של העד. במצב כזה, לו אכן היה העד ננשך ע"י כלבו, היה צפוי לראות סימן של הניב של הכלב בקרבת הזרת של העד ושן טוחנת בקרבת האגודל. אלא שבמקרה זה סידור השיניים היה לדבריו הפוך. עוד הצהיר כי כלב המשפחה טופל היטב ולא הייתה שום סיבה שינשוך אותו. לדידו, עוצמת הפגיעה וגודל השיניים, כפי שמתבטא מרישומן על ידו של העד, אינם עומדים בקנה אחד עם הטענה. הוא הוסיף כי הטענה שננשך שלא ע"י כלב הנתבעת, עלתה רק בשלב הגשת התביעה ועד אז הנתבעת שיתפה פעולה ואף מסרה לתובעים מסמכים רפואיים של כלבה כשנשאלה האם חוסן. באשר למצב ידו, הצהיר כי הוא מעוניין לעבור ניתוח פלסטי לטשטוש הצלקות. כמו כן, טופל העד אצל פסיכולוג, על העלויות הכרוכות בכך. לתצהיר זה צורפו מסמכים מתיק המשטרה, אליהם אדרש להלן בהכרעה.