כללי
1. השאלה הדיונית שבה עליי להכריע בבקשה שבפניי, היא זו: האם בית המשפט המחוזי הוא המוסמך לדון בערעור על פסק דין של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין, שקיבל ערעור על בית הדין המשמעתי המחוזי, והרשיע את הנאשם בעבירה משמעתית (ממנה זוכה בבית הדין המחוזי); או שמא יש להמתין עד לגזר הדין של בית הדין המשמעתי המחוזי, לערער עליו בבית הדין המשמעתי הארצי, ואז, ורק אז, סלולה הדרך - לשני הצדדים - לפנות לבית משפט זה, בערעור הן על ההרשעה (בעניין זה מסתבר שעורך הדין הוא המערער), והן על העונש (שיתכן ששני הצדדים ירצו לערעור, תלוי בעונש שייקבע).
הקובלנה
2. נגד המערער (להלן גם - "הנאשם" או "עו"ד פודים") הוגשה קובלנה על ידי ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין במחוז ירושלים (להלן - "הקובלנה"), שנדונה בפני בית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין בירושלים (להלן - "ביה"ד המשמעתי המחוזי") בתיק בד"מ 69/01.
3. עו"ד פודים ייצג את מר שלמה סומך (להלן - "המתלונן") בשני הליכים:
א. תביעה שהגיש המתלונן נגד בנק לאומי לישראל בע"מ (להלן - "הבנק"), בבית הדין האזורי לעבודה בירושלים, בתיק ע"ב 2302/09 (להלן - "התיק בבי"ד לעבודה").
ב. תביעה שהגיש הבנק נגד המתלונן, בבית משפט השלום בירושלים, בת.א. 12345/99 (להלן - "התיק בבימ"ש השלום").
4. על פי הנאמר בכתב הקובלנה, עו"ד פודים לא הגיש סיכומים, בשם מרשו, המתלונן, בבית הדין לעבודה, במועד, גם לאחר שניתנה לו ארכה. לאחר שגם לאחר ארכה נוספת, לא הגיש עו"ד פודים את הסיכומים, חייב בית הדין לעבודה את המתלונן בהוצאות בסך של 750 ש"ח, לטובת אוצר המדינה.
בשלב הבא, לאחר ששוב לא הגיש עו"ד פודים את הסיכומים, דחה בית הדין לעבודה את התביעה של המתלונן, וחייב אותו בהוצאות משפט בסך 25,000 ש"ח.
הנאשם הגיש (ללא ידיעת המתלונן) בקשה לבית הדין לעבודה לביטול פסק הדין, אך הבקשה נדחתה, תוך חיוב המתלונן בהוצאות משפט נוספות של 2,500 ש"ח.
לבסוף, פסק הדין של בית הדין לעבודה הפך לחלוט, והמתלונן לא יכול היה להגיש ערעור (סעיפים 3-9 לקובלנה).
5. ככל שמדובר בבית משפט השלום, התמונה, כמתואר בקובלנה, די דומה: עו"ד פודים לא הגיש סיכומים בשם המתלונן, על אף שקיבל תזכורות מהמנ"ת. בית משפט השלום נתן פסק דין נגד המתלונן, במלוא סכום התביעה של הבנק, וחיוב המתלונן בהוצאות במשפט בסך 75,000 ש"ח.
בקשת הנאשם (ללא ידיעתו של המתלונן), לבטל את פסק הדין - נדחתה (סעיפים 10-13 לקובלנה).
6. העבירה המיוחסת לנאשם, על פי הקובלנה, היא אי ייצוגו של המתלונן בנאמנות ובמסירות, ובכך לא מילא הנאשם את חובתו, כעורך דין, כלפי הלקוח, עבירה לפי כלל 2 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986 (מספר עבירות).
הכרעת הדין של בית הדין המשמעתי המחוזי
7. בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בירושלים (אב"ד - ד"ר אליעזר וולף, עו"ד; חב"ד - אברהם וולף, עו"ד; חב"ד - ניצן שמואלי, עו"ד), בהכרעת דינו מיום 1.9.2001 (להלן - "הכרעת הדין"), זיכה את הנאשם, מחמת הספק (סעיף 27 סיפא להכרעת הדין).
8. בפני בית הדין המשמעתי המחוזי העידו רק המתלונן והנאשם, מילה מול מילה. בית הדין המחוזי קבע כי הוא מקבל את עמדתו ועדותו של הנאשם, כי לא הפר את חובת נאמנותו כלפי המתלונן, באי הגשת הסיכומים במועד. הדבר נעשה באופן מכוון, כטקטיקה משפטית, אשר בלשון בית הדין המשמעתי,
"שאף היא חריגה, לא ניתן לפסול אותה כבלתי סבירה" (סעיף 15 להכרעת הדין). אי הגשת הסיכומים נועדה למנוע מעשה בית דין כנגד המתלונן, כדי שלא ייפגעו זכויותיו במישור הפלילי, שכן העיקר, מבחינת הלקוח, היה לנסות למנוע יצירת ראיות נגדו בסוגיית המעילה בבנק. בית הדין המשמעתי המחוזי הדגיש כי
"הטקטיקה שבחר הנאשם במסגרת ייצוגו את המתלונן אינה שגרתית, היא כוללת סטייה מסדרי הדין המחייבים, תוך חשיפת הלקוח לסיכונים הנובעים מאי הגשת סיכומים" (סעיף 18 להכרעת הדין). מסקנת בית הדין המשמעתי המחוזי, בשאלה משפטית זו, היא: "
בשקלול הנתונים כולם, איננו רואים מקום לקבוע כי המדובר הוא בדרך ניהול משפט החורג מגבולות הסביר, אם כי היא קרובה לגבול זה, וכמוה כ'הליכה על חבל דק'... לפיכך... אי הגשת הסיכומים, כשלעצמה, אינה מהווה הפרה של חובת הנאמנות המוטלת על הנאשם כלפי המתלונן" (סעיף 18 מציעתא של הכרעת הדין).
9. אשר לאי עדכונו של הלקוח, על טקטיקה זו, או הטענה כי הפעולות של עורך הדין היו ללא ידיעת הלקוח ומאחורי גבו, הגיע בית הדין המשמעתי למסקנה, לאחר ניתוח קפדני של הראיות, כי התביעה לא עמדה ברף של הוכחה, מעבר לספק סביר (שהוא הכלל החל גם בדין המשמעתי; ראה על כך סעיפים 19-20 להכרעת הדין). מאחר ובית הדין מצא סתירות בדברי המתלונן (סעיף 32 להכרעת הדין), ולא הובאה אשתו להעיד על מפגש חשוב עם עו"ד פודים (סעיפים 23-25 להכרעת הדין), מסקנתו הסופית של בית הדין המשמעתי היא שעדות המתלונן, הלוקה בסתירות, "
אינה מהימנה דיה על מנת שנוכל לסמוך עליה את ידינו כדי להרשיע את הנאשם. הקובל לא חיזק עדות זו בעד נוסף, שיכול היה להעיד ולשפוך אור על נסיבות המקרה, ובכלל זאת, אשת הנאשם" (סעיף 27 רישא להכרעת הדין).
לכן, המסקנה היא זיכויו של הנאשם, מחמת הספק (סעיף 27 סיפא להכרעת הדין).