1. לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בע"פ 6468-03-12 (כב' השופטים ש' ברלינר- סג"נ, י' גריל-סג"נ וב' בר-זיו) מיום 31.7.2012, אשר דחה את ערעור המבקש על החלטת בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת ת' נאות פרי) בצ"א 7452-09-11, מיום 10.1.2012. בית משפט השלום דחה בהחלטתו את בקשת המבקש לבטל את הצו להסרת הפגיעה בסביבה החופית, אשר הוצא למבנה שבחזקתו.
הרקע לבקשה
2. כעולה מתגובת המשיבה, בשנת 2011 החלה חקירה משולבת של מספר רשויות אכיפה בנוגע למבנים הממוקמים על חוף הים של גבעת אולגה, ובמסגרתה אותר מבנה בגוש 10570 חלקה 523 (להלן: המבנה), בשטח של 308 מ"ר, אשר מצוי בחזקת המבקש.
ביום 30.6.2011, הוציא מנהל אגף ים וחופים במשרד לאיכות הסביבה מכתב התראה, המופנה לאשת המבקש ולשוכרי המבנה, ולפיו מסעדת "פנינת הים", הפועלת במבנה, מצויה במרחק של כ- 50 מ' מקו החוף, וגורמת לפגיעה בסביבה החופית, כמשמעותה בחוק שמירת הסביבה החופית, התשס"ד-2004 (להלן:החוק). עוד הובהר במכתב, כי המסעדה נבנתה ללא היתר בניה כדין, ונעדרת רשיון עסק, ולאור כל האמור, נדרשו הנמענים לסלק את מבנה המסעדה עד ליום 20.7.2011.
ביום 17.8.2011, הוציא המשרד להגנת הסביבה צו להסרת הפגיעה החופית (להלן: הצו), מכוח סעיף 9 לחוק, אשר מורה על הסרת מבנה המסעדה, ועל נקיטת האמצעים הדרושים לשיקום הסביבה החופית והשבת המצב לקדמותו.
המבקש פנה לבית משפט השלום בבקשה להורות על ביטולו של הצו.
החלטת בית משפט השלום
3. לאחר שמיעת עדויות הצדדים, וכן מומחים מטעמם, קבע בית משפט השלום, כי יש לדחות את בקשת המבקש. בין היתר, בחן בית המשפט, האם המבנה פוגע בסביבה החופית כהגדרתה בסעיף 2 לחוק, והאם הוא חוסם את המעבר החופשי לאורך חוף הים, בניגוד לאמור בסעיף 5 לחוק. לבסוף, הגיע בית המשפט למסקנה, כי המבנה מהווה פגיעה בסביבה החופית, ולמצער, קיימת הסתברות גבוהה לפגיעה כאמור "הואיל והוא פוגע בזכות המעבר החופשי, פוגע במהלך ההתפתחות הטבעית של החוף, פוגע בשימור של הסביבה החופית ופוגע במערכת האקולוגית בכללותה". לאור האמור, הבהיר בית משפט קמא, כי לא נפל פגם בהחלטת המשיבה להוציא את הצו, ואף הוסיף וקבע, לאחר דיון מנומק, כי אין לקבל את טענת המבקש לפיה הצו לא הוצא בסמכות.
באשר לטענת המבקש, כי היקפו של הצו הנוכחי, המורה על הריסת כל המבנה, פוגע בו באופן בלתי מידתי, קבע בית המשפט, כי אף שהמבקש אינו עושה בנכס שימוש בעצמו ולא הוכחה טענתו, כי השכרת המבנה מהווה את מקור פרנסתו היחיד, היה מקום לשקול את צמצום תחולת הצו, לו היה המבקש מציג בפני בית המשפט הצעה קונקרטית בדבר אופן צמצומו, כגון "תוכנית של המבנה, חתכים של המבנה, הסברים לגבי עבודות השיפוצים, אבחנה בין המבנה 'הישן' לבין תוספות מאוחרות בזמן". מאחר שהנטל להצגת חלופה אחרת ליישומו של הצו מוטל על המבקש, והוא לא עמד בו, דחה בית המשפט גם את טענתו האמורה.
יצויין, כי במסגרת החלטת בית משפט קמא, נדחתה אף טענת המבקש בדבר השיהוי בהוצאת הצו, אשר נגעה רק לחלק מהמבנה, וזאת בשים לב לפגיעתו החמורה של המבקש בשלטון החוק, כתוצאה מהחזקת המבנה, אשר נעדר היתר בנייה, ומניהול עסקו ללא רשיון, משך שנים רבות.
4. יחד עם זאת, לאור מצבם הרפואי הקשה של המבקש ובת זוגתו, והשיהוי בהוצאת הצו, מאז נכנס לתוקפו החוק, דחה בית המשפט את מועד ביצועו של הצו ליום 10.5.2012, על מנת לאפשר לצדדים להמשיך את המגעים, שמטרתם צמצום היקפו של הצו לחלקים מסויימים של המבנה.
על החלטת בית משפט השלום הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי.
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
5. בית המשפט המחוזי בחן את קביעותיו של בית משפט קמא בעניין תוקפו של הצו, והדגיש כי זה לא שגה במסקנתו, לפיה המבנה הנדון פוגע בסביבה החופית, באופן המצדיק את הוצאת הצו.
יחד עם זאת, קבעה ערכאת הערעור, בניגוד לעמדת בית משפט קמא, כי היה מקום לקיים למבקש שימוע טרם הוצאת הצו, אף שאין בחוק הרלוונטי הוראה בעניין זה, וזאת בעיקר בשים לב לעובדה, כי המבקש מחזיק במבנה האמור עשרות שנים. ואולם, אין בקביעה זו, כך הבהיר בית המשפט, כדי לסייע למבקש, משום שהמשיבה ערכה לו שימוע מאוחר, לאחר שניתנה החלטת בית משפט קמא, וכי ככלל, הפרת חובת השימוע או קיומו של שימוע מאוחר, כבענייננו, אינם מובילים בהכרח לפסילת ההחלטה המנהלית.
בנסיבות דנן, כך הובהר, טען המבקש במסגרת השימוע המאוחר את אותן טענות שנשמעו בבית משפט קמא, ובהמשך בפני ערכאת הערעור, ונדחו לגופן. יתר על כן, לאחר שמיעת טיעוני הצדדים בערעור, הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה, כי לא היה בידו של המבקש להצביע על טענה אחת , אותה יכול היה להעלות בפני המשיבה, בשימוע לפני מתן הצו, שלא נדונה לגופה על ידי בית משפט קמא.
באשר למידתיות שבהיקפו של הצו, קיבל בית המשפט המחוזי את עמדת בית משפט קמא, כי אם ביקש המבקש להציג תוכנית חלופית ליישומו של הצו, והדבר נמנע ממנו, לטענתו, בשל אי קיומו של שימוע , היה עליו להציגה בפני בית משפט קמא או בפני ערכאת הערעור, ולא כך היה. עוד הובהר, כי על תוכנית מעין זו להיות ספציפית ומפורטת, באופן שבית המשפט יוכל להעמיק בבחינתה, ואין די באמירות כלליות בנושא, כגון אלו שהובאו במסגרת חוות הדעת שהוגשה לבית המשפט, מטעמו של המבקש.
6. לאור האמור, החליט בית המשפט המחוזי על דחיית ערעורו של המבקש, ואולם בשל גילם המבוגר של המערער ורעייתו ומצבם הרפואי, קבע בית המשפט, כי ביצועו של הצו יידחה ליום 1.1.2013.
הבקשה