פסק-דין בתיק ב"ל 38991-01-11

1.         בקשתה של התובעת, עובדת עצמאית, לקבל גמלת הבטחת הכנסה מהנתבע נדחתה, מאחר שלא התייצבה בשירות התעסוקה כפי שדורש הנתבע לפי התקנות. על דחיה זו הגישה התובעת את תביעתה בפנינו. לטענתה היא עובדת כ-40 - 44 שעות בשבוע ולכן יש לפטור אותה מהתייצבות בלשכת שירות התעסוקה כתנאי לזכאותה לגמלת הבטחת הכנסה.

2.         השאלה העומדת לדיון, לאור תביעתה של התובעת היא, האם יש לפטור עובדת עצמאית שלטענתה עובדת כ-40 - 44 שעות בשבוע מהתייצבות בשירות התעסוקה כתנאי לקבלת הגמלה.

3.         התובעת טוענת כי דרישה זו  היא דרישה לא סבירה ומפלה אותה ביחס לעובד שכיר. עובד שכיר המועסק במשרה מלאה מעל 40 שעות שבועיות לא נדרש להתייצב בלשכת עבודה כתנאי לקבלת הבטחת הכנסה, התובעת טוענת שמכיוון שהיקף עבודתה כעצמאית הוא בין 40 ל-44 שעות שבועיות,  דרישת הנתבע מפלה אותה ביחס לעובד שכיר. היא מבקשת  לקבוע כי דרישת הנתבע פסולה וכן כי היא זכאית לגמלת הבטחת הכנסה.

4.         הנתבע טוען כי תקנה 2(א)(1) לתקנות הבטחת הכנסה (כללי הזכאות והוראות ביצוע) התשמ"ב - 1982 קובעת כתנאי לקבלת גמלת הבטחת הכנסה, הפניה לעבודה על ידי שירות התעסוקה או שהפונה רשום בלשכת שירות התעסוקה כדורש עבודה. הנתבע מאשר כי על פי הנחיות פנימיות שלו, מי שעובד כשכיר במשרה מלאה של 40 שעות בשבוע לא יופנה לשירות התעסוקה כתנאי לקבלת גמלת הבטחת הכנסה כל עוד הוא עובד במשרה מלאה. לגבי עובד עצמאי, טוען הנתבע, כי הוא יישלח לשירות התעסוקה כדורש עבודה ללא קשר למספר השעות שהוא עובד. זאת בין היתר לאור העובדה כי היקף שעות העבודה של עובד עצמאי משתנה בהתאם לרצונו, לעומת העובד השכיר התלוי במעסיקו.

5.         בעב"ל 232/99 אדית אורי נ' המוסד לביטוח לאומי מיום 14.10.02  ( להלן: " פרשת אדית אורי") קבע בית הדין הארצי לעבודה בסעיף 6 לפסק הדין:

"חוק הבטחת הכנסה התשמ"א- 1980 (להלן - החוק) הוא חוק סוציאלי מובהק. החוק נועד להבטיח לכל אדם שאינו מסוגל לפרנס את עצמו רמה מינימלית של הכנסה , לצורך קיום בסיסי . וכך נאמר בדברי ההסבר לחוק:-

"מטרת החוק המוצע הוא להבטיח לכל אדם ומשפחה בישראל, שאין ביכולתם לספק הכנסה הדרושה לקרוב את המשאבים הדרושים לסיפוק צרכיהם החיוניים. גמלה לפי חוק זה תהיה הכנסתם היחידה של מי שאינם יכולים כלל לעבוד ולקיים עצמם, ותשלים הכנסה הנופלת מן הרמה הדרושה לקיום" (הצ"ח 1417 מיום 30.9.71).

נוכח תחולתו הרחבה של החוק, ההוראות שבו קובעות תנאי זכאות מחמירים לקבלת הגמלה. כך, למשל, החוק חל על מי שאין לו כושר לעבוד ולהתפרנס כדי מחייתו או שאינו ניתן להשמה כלשהיא (סעיף 2(א)(1) וכך , למשל, בחינת גובה ההכנסות של המבקש גמלה מביאה בחשבון, בין השאר "סכומים שיראו אותם כהכנסה מנכס אף אם אין מופקת ממנו הכנס" (סעיף 9 (א)(4)). מכאן שהחוק נועד להוות רשת מגן אחרונה למי שאין לו הכנסה כלשהי, או שהכנסתו אינה מגיעה למינימום הקבוע. כל זאת בתנאי - העולה ממטרת החוק - שהמבקש גמלה עשה, לפי קנה מידה אובייקטיבי, את כל המאמצים האפשריים מבחינתו לקבל עבודה שיש בצידה הכנסה העולה על המינימום הקבוע בחוק ( דב"ע 4-450/97 המוסד לביטוח לאומי --חסן מוחמד (לא פורסם). "

6.         בעניין " אדית אורי" קבע בית הדין הארצי, איפוא, כי חוק הבטחת הכנסה הוא המוצא האחרון למי שאין לו הכנסה וזאת בתנאי שמבקש הגמלה עשה את כל המאמצים האפשריים לקבל עבודה.

7.         בסעיפים 11 ו-12 לפסק הדין ניתח בית הדין הארצי את האבחנה בין שכיר לעצמאי מבחינת מהות העבודה. בית הדין קיבל את עמדת המוסד לביטוח לאומי בנוגע לאבחנה בשעות העבודה הפוטרות  על פי ההנחיות הפנימיות עובד שכיר מלהתייצב בלשכת העבודה לעומת הדרישה מעובד עצמאי בלי קשר למספר השעות שהוא עובד.

8.         הסוגיה שבפנינו לא שונה מהסוגיה שעמדה בפרשת " אדית אורי".  התובעת טוענת שמכיון שמדובר בהלכה שניתנה לפני עשר שנים יש לבחנה מחדש. למרות טענת התובעת שמדובר בהלכה מלפני עשר שנים ויש לבחונה שוב, לא מצאנו שיש מקום לשנות מהלכה זו וכן מצאנו שהתנהגות הנתבע אינה בלתי סבירה או  מפלה.

9.         תקנה 2(א)(1) לתקנות הבטחת הכנסה (כללי הזכאות והוראות ביצוע) התשמ"ב - 1982 קובעת:-

"עובד או עובד עצמאי שהכנסתו מעבודה פחותה מסכום הגמלה לפי סעיף 5(א)(1) לחוק, זכאי לגמלה לפי סעיף 2(א)(3) לחוק, אם מתקיים בו אחד מהתנאים האלה:

(1)        הוא הופנה לעבודתו על ידי שירות התעסוקה או שהוא רשום בלשכת שירות תעסוקה כדורש עבודה, ושירות התעסוקה לא הציע לו עבודה מתאימה. . ."

זכותו של המוסד לאומי  ואף חובתו לקבוע נהלי עבודה והנחיות פנימיות על מנת לבצע את הוראות החוק ולפשט את ההליכים למבוטחים. במקרה שלפנינו לא מצאנו שהקביעה בנוהל הפנימי כי בנסיבות מסוימות עובד שכיר יהיה פטור מלהתייצב בלשכת העבודה כתנאי לקבלת הבטחת הכנסה, היא הנחיה פסולה. אדרבה, הנתבע מחויב לקבוע קריטריונים שיקלו על מבוטחים שניתן להקל עליהם וכאשר מצא שאין תכלית לחייב עובד שכיר במשרה מלאה העובד מעל 40 שעות להתייצב בשירות התעסוקה אכן היה עליו  לפרסם זאת ולקבוע זאת בהנחיות פנימיות. העובדה שבעבר המוסד לביטוח לאומי פטר עובדים שכירים המועסקים 32 שעות והיום הוא פוטר רק עובדים המועסקים 40 שעות לפחות, מצביעה על כך שהנתבע בוחן את נהליו הפנימיים ומעדכן אותם מעת לעת. לגוף ציבורי אסור לשקוט על שמריו ועליו לתקן ולעדכן את ההנחיות הפנימיות מעת לעת, וטוב שהדבר נעשה.

10.        ההגיון בהבחנה בין עובד שכיר לעצמאי הוא סביר ואינו מפלה, כפי שקבע בית הדין הארצי בפשרת " אדית אורי". מי שרוצה להנות מקרן השפע של קופת הציבור עליו לעשות את כל המאמצים ולעמוד בדרישות שקבע מתקין התקנות. יש לזכור שההתייצבות בשירות התעסוקה אינה עניין טכני גרידא אלא מטרתה לנסות למצוא למבוטח עבודה מתאימה על מנת  שלא יהיה נטל על הקופה הציבורית. אין מקום ואין זה ראוי שהקופה הציבורית תממן  גמלת הבטחת הכנסה למי שאינו מתייצב בשירות התעסוקה על מנת למצוא באמת עבודה.

            בקשת התובעת כי הנתבע יכיר בהיקף השעות שהיא עובדת כעצמאית כפי שהוא מכיר לגבי עובד שכיר אינה סבירה ואינה מקובלת עלינו. עובד עצמאי קובע לעצמו את השעות, ולכן על עובד עצמאי לעשות את כל המאמצים כדי למצוא עבודה נוספת על מנת להגדיל את הכנסתו.  היטיב לתאר זאת בית הדין הארצי בסעיף 12 לפסק הדין:-

" זאת ועוד, העובדה שאדם משקיע מאמץ רב בעיסוק שאינו מניב הכנסה - היא כשלעצמה - אינה מצדיקה לאפשר לו להנות מקרן השפע של קופת הציבור. טול, לדוגמה, אדם שעיסוקו הוא כתיבת ספרים אלא שאין הוא רואה ברכה בעמלו וספריו לא נמכרים. העובדה שאותו אדם משקיע ימים כלילות בכתיבת ספרי, אינה יכולה להצדיק את העמדת הקופה הציבורית לרשותו. אם מבקש אותו אדם סיוע מקופת הציבור יוכיח קבל עם כי מוכן הוא לקבל עבודה אחרת המתאימה לו שיש בצידה הכנס, או שידבק בעיסוקו ולא יפנה אל הקופה. הוא הדין במערערת: היא בחרה לעצמה עיסוק מיוחד בתחום בו הוכשרה המתאים לה, אלא שאין בצידו הכנסה מספקת. בנסיבות אלה אין כל סיבה שהמערערת לא תרשם בשרות התעסוקה ותגלה נכונות לקבל עבודה - לא כל עבודה אלא "עבודה מתאימה" כהגדרתה בסעיף 2(א)(2) לחוק - כתנאי מוקדם לקבלת גמלת הבטחת הכנסה. זוהי תכלית החוק, זוהי תכלית ראויה ואין בכך כל פגיעה בחופש העיסוק של המערערת . "

ההחלטה לפטור עובד שכיר במשרה מלאה העובד מעל 40 שעות בשבוע מלהתייצב היא סבירה, הגיונית ואינה מפלה. נוסף לכך קיים גם קושי בהוכחת שעות העבודה של עובד עצמאי מאחר שאין מי שמפקח על שעות עבודתו בפועל, מה שאינו קיים לגבי עובד שכיר, ששעות עבודתו נרשמות בפנקסו של המעביד.