סכסוך שכנים: למי שייכת החניה שבחצר המשותפת?

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב יפו (כב' השופט יאיר דלוגין) אשר דחה את תביעת המערערים לקבלת צו מניעה קבוע לגבי שימוש בחלק החצר המשותפת, ברח' חנה סנש 9 בבני-ברק, אשר שימש בפועל מקום חניה של המשיבה במשך שנים.

תמציתו של צו המניעה המבוקש היתה לאסור על המשיבה להפריע או למנוע בדרך כלשהי את האפשרות מהמערערים לחנות את רכביהם במקום החניה.

לחילופין ביקשו המערערים לקבוע הסדר חלוקת השימוש במקום החניה, כן עתרו לפיצוי כספי בגין נזקים בסך של 5,200 ש"ח. כל אלה נדחו על ידי ביהמ"ש השלום.

המדובר במקרקעין ברח' חנה סנש 9 בבני ברק הידועים כחלקה 345 בגוש 6188 (להלן:" המקרקעין") אשר הבעלות בהם רשומה על שם קרן קיימת לישראל. החכירה הראשית רשומה על שם שיכון ותיקים שכונת הפועלים ב' בני ברק, אגודה שיתופית בע"מ (להלן:" האגודה") אשר החכירה את המקרקעין בחכירת משנה לחוכרים שונים. במועדים הרלבנטים המערערים והמשיבה יחד עם אחרים הם בעלי חכירת המשנה.

על המקרקעין נבנה בניין בן 2 קומות, בו 4 דירות, שתיים בכל קומה. כל ארבעת הדירות נבנו זהות זו לזו.

הקרקע סביב הבניין הינה חצר משותפת השייכת לכל בעלי הדירות במקרקעין.

המשיבה רכשה בזמנו את הדירה בקומת הקרקע המסומנת בתשריט הבית א 1 והיא הרחיבה אותה בשנת 1989. בשנת 1989 פרץ סכסוך בין המשיבה לבין חוכרי הדירה שמעליה שהיה אז מר עוביידי (להלן:" עוביידי"). כאשר גם עוביידי ביקש להרחיב את דירתו מעל ההרחבה שעשתה המשיבה.

הסכסוך נדון בבית משפט השלום בבת ים ובמסגרתו הגיעו הצדדים שם (המשיבה ועוביידי) להסכם פשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין (להלן:" הסכם הפשרה"). עברו שנים ודירת עוביידי נמכרה על ידי כונס נכסים בשנת 1998 למערערים.

לאחר שהמערערים נכנסו להתגורר בדירתם, החלו לטענתם להחנות את מכוניותיהם בחצר המשותפת של הבית כפי שהמשיבה עשתה, בכל עת שמקום החניה היה פנוי. בשנת 2005 פרץ סכסוך בין המערערים למשיבה הנוגע לעץ הלימון אשר המערערת נטעה וטיפחה בחלק האחר של החצר המשותפת. מאותו מועד החלה המשיבה לנעול במנעול את השער הנמצא בפתח הכניסה המשותפת, על מנת למנוע כניסה מהמערערים לחניה. מכתבים שנשלחו לא נענו.

מכאן התובענה שהוגשה לבית משפט השלום.

התובענה נדחתה על ידי בית משפט קמא מן הטעם שהמערערים ידעו ערב קניית הדירה בשנת 1998 על קיומו של הסכם הפשרה שבין עוביידי לבין המשיבה, ועל כן הם כבולים באמור בו.

המשיבה טענה כי הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין מהווה פסק דין חפצא התקף ומחייב כולי עלמא ובכלל זה את המערערים. כמו כן כמוהו כפסק דין לפינוי ולסילוק יד מהחצר המשותפת נגד עוביידי וכל הבא מטעמו, ובכלל זה גם המערערים.

לאור האמור בהסכם הפשרה שנחתם בין המשיבה לבין עוביידי, הגיע ביהמ"ש למסקנה כי מדובר בהסכמה לפיה בתמורה להסכמת המשיבה לבניה של עוביידי על הגג, תוכל זו לעשות שימוש בלעדי במקום החניה.

הסכם הפשרה שנחתם בין הצדדים הנ"ל קבע בסעיפים הרלבנטיים לעניננו כדלקמן:

" 1.       הנתבעים (עוביידי בעניינו) מתחייבים בזאת כדלקמן:

(1) להמנע מלהכנס ו/או להשתמש שימוש כלשהו אם בעצמם ואם ע"י מי מטעמם בכל החצר. כמפורט בתרשים הסכמתי המצ"ב (להלן:"התרשים") להלן: ("החצר");

(2) היה ובית משפט מוסמך יפסוק במסגרת משפט שגם התובעים (המשיבה) צד בו, כי לנתבעים (עוביידי) אסור לעבור ולהכנס לביתם בכניסה הדרומית המקורית של הבית המשותף אזי על אף האמור בסעיף 1 (א)(1) לעיל תהיה לנתבעים (עוביידי) ו/או למבקריהם זכות מעבר לביתם דרך החצר וזאת עד לביטול ו/או שינוי הפסיקה כנ"ל.

בהמשך בסעיף ב' מפורטות הוראות בדבר תוכנית הרחבת הדירה של עוביידי ובס"ק (4) נאמר:

"מבלי לפגוע באמור לעיל לא יתנגדו התובעים (המשיבה) ואם יהיה צורך יתנו הסכמתם אם הנתבעים (עוביידי) יגדילו החדר על גג דירתם ב- 4 מ"ר לכל היותר במקום המסומן בתוכנית המורחבת; הנתבעים לא יתנגדו ואם יהיה צורך יתנו הסכמתם ללא תנאי לרישוי הבניה של התובעים שבוצעה עד לחתימת הסכם זה".