1. בפני בקשה לביטול כתב אישום אגב העלאת טענות מקדמיות מטעם המבקשים. כתב האישום הוגש ביום 16.11.11 והוא מייחס למבקשים עבירות לפי חוק עבודת נוער, התשי"ג - 1953 (להלן:
"חוק הנוער"). העבירה המיוחסת לאלוניאל בע"מ (להלן:
"המבקשת") היא עבירה של העסקת נערים יהודים בזמן המנוחה השבועית (עבירה לפי סעיף 21 ו-33א(2) לחוק הנוער), העבירה המיוחסת לעמרי פדן (להלן:
"המבקש") היא עבירה של הפרת חובת הפיקוח ומניעת ביצוע עבירה (עבירה לפי סעיף 38(א) ו-33א(2) לחוק הנוער).
2. המבקשת עוסקת בהפעלה וניהול רשת מסעדות "מקדונלדס", ובין היתר הפעילה וניהלה את סניף "מקדונלדס" שבצומת גולני. המבקש הינו הבעלים ומנהלה של המבקשת.
3. על פי כתב האישום, הועסקו על ידי המבקשת בני נוער יהודים ביום המנוחה השבועי בשני מועדים שונים, 17.7.10 בשעה 12:40 ו-24.7.10 בשעה 14:40, בהם נערך ביקור פיקוח מטעם מפקחי משרד התעשיה המסחר והתעסוקה (להלן:
"משרד התמ"ת") בסניף "מקדונלדס" שבצומת גולני. באשר למבקש, נטען כי לא עשה ככל שניתן למניעת העבדתם של בני הנוער בניגוד לחוק הנוער.
4. המבקשים העלו שתי טענות מקדמיות: האחת, טענת פגם או פסול בכתב האישום בהתאם לסעיף 149(3) לחוק סדר הדין הפלילי (להלן:
"חוק סדר הדין הפלילי"), והשנייה, טענת הגנה מן הצדק בהתאם לסעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי.
5.
פגם או פסול בכתב האישום
בתוספת הראשונה לחוק העבירות המנהליות, התשמ"ו - 1985 (להלן:
"חוק העבירות המנהליות") נקבע כי עבירה על חוק הנוער היא עבירה מנהלית.
בבקשתם לביטול כתב האישום טענו המבקשים כי בהתאם לאמור בסעיף 15 לחוק העבירות המנהליות, תובע מוסמך להגיש כתב אישום בגין עבירה מנהלית, כאשר הוא סבור שהנסיבות מצדיקות זאת
"
מטעמים שיירשמו".
בתגובת המשיבה לטענות המקדמיות, טענה כי
"
בתיק דנן קיימים נימוקים להגשת כתב אישום, בטרם הוגש כתב האישום, אולם מאחר ואין
חובה להעמידם לעיון הנאשמים אם לא ביקשו זאת במפורש, סברו הנאשמים בטעות כי לא קיימים נימוקים להגשת כתב אישום" (ההדגשות במקור).
בתשובת המבקשים טענו כי בתגובת המשיבה נטען
לראשונה שבתיק דנן קיימים נימוקים להגשת כתב אישום עוד טרם הגשתו. עוד נטען כי התרשומות ביחס לנימוקים להגשת כתב אישום לא נמסרו לעיון המבקשים יחד עם יתר חומר החקירה כמתחייב על פי חוק העבירות המנהליות ואף הפנו לפסק דין בבג"ץ 5537/91
אליהו אפרתי נ' כרמלה אוסטפלד, פ"ד מו(3) 501 (1992) (להלן:
"פסק דין אפרתי").
אינני מקבלת את טענת המבקשים לפיה נטען לקיומם של נימוקים להגשת כתב אישום לראשונה בתגובת המשיבה. כבר בפרוטוקול הדיון מיום 19.4.12 טענה ב"כ המשיבה כי
"אם חברי היה מבקש הייתי מוסרת לו את הנימוקים הכתובים מדוע הלכנו לכתב אישום חלף קנס" (ע' 2 ש' 10-11 לפרוטוקול הדיון).
המבקשים ביקשו בתשובתם להורות למשיבה להמציא לאלתר את הנימוקים שעמדו ביסוד החלטתה להגיש כתב אישום, ולאפשר להם לטעון טענותיהם בעניין, בטרם הכרעה בבקשה גופא. בזיקה לבקשה, לתגובה המשיבה ולתשובה לתגובה ניתנה החלטה מיום 5.9.12, לפיה נדרשה המשיבה להגיש הנימוקים להגשת כתב האישום, אשר הוגשו ביום 20.9.12.
לטענת המבקשים, חומר החקירה הועבר אליהם עוד ביום 12.1.12, כך שחלפו למעלה מ-8 חודשים עד לקבלת הנימוקים, אותם היה על המשיבה להעביר כבר אז.
אין מחלוקת בין הצדדים כי המבקשים היו זכאים לעיין בנימוקים ואף לצלמם. המבקשים טענו שהיה על המשיבה להעמיד את הנימוקים לעיונם יחד עם כל חומר החקירה, ואילו המשיבה טענה כי אין חובה להעמידם לעיון המבקשים אם לא ביקשו זאת במפורש.
ל"חומר חקירה" אין הגדרה חד משמעית וברורה, אולם במשך השנים נוצק תוכן למונח זה ועקרונות המסייעים בזיהויו:
"...ההנחייה שניתנה בפסיקתנו באשר לזיהויו של 'חומר חקירה'... הותירה שוליים רחבים גם למקרים בהם החומר שבמחלוקת אינו קשור במישרין לאישום או לנאשם והרלוונטיות שלו לאישום היא גבולית...לפיכך יכללו בגדר חומר כזה גם 'ראיות השייכות לפריפריה של האישום' (בג"צ 233/85... בג"צ 4157/00 ...)...". ככלל, "כאשר מדובר בחומר שעל פי טיבו אינו חומר חקירה...הרי בהיעדר מניעה עקב פגיעה בזכויותיו של האדם או פגיעה באינטרס מוגן אחר,
יפעל הספק...
לטובת הנאשם והחומר ימסר לו" (י. קדמי,
סדר הדין בפלילים, חלק שני עמ' 989).
בבש"פ 5425/01,
יאסין אל חאק נ' מדינת ישראל (2001) נה(5) 429 נקבע:
"כבר נאמר בפסיקתנו כי להגדרת 'חומר חקירה' יש לתת פירוש מרחיב כדי ליתן לסניגוריה הזדמנות הוגנת להכין את הגנתה. עם זאת נאמר עוד, כי: "במסגרת השימוש בשיקול הדעת, כאמור, אין גם להפליג למרחקים ולכלול במונח של 'חומר החקירה' ראיות, שהרלוואנטיות שלהן לתביעה הפלילית הנדונה היא רחוקה ושולית, ולא כל שכן אין להחיל ככלל את הוראות סעיף 74 האמור על חומר שולי שכזה, אשר בלאו הכי אינו יכול להיות קביל באותו משפט" (
ראו בג"ץ 233/85
אל הוזייל נ' משטרת ישראל, פ"ד לט(4) 124 (להלן - בג"ץ אל הוזייל, בעמ' 129)).
בהתאם לכך, 'חומר חקירה' המצוי בידי התביעה או בשליטתה, או חומר שצריך על פי טיבו להימצא בשליטת התביעה, והוא קשור באופן ישיר או עקיף לאישום ונוגע ליריעה הנפרסת במהלך המשפט הפלילי, יימסר לידי הסניגוריה, ובלבד שאין החומר חוסה תחת כנפי חסיון בין בשל הפגיעה בזכות לפרטיות או בין בחיסיון מטעמים של אינטרס ציבורי המצדיק את חיסויו (ראו לעניין זה בש"פ 687/96
גיל נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(3) 804)".
נראה כי בהתאם לפירוש רחב של המונח "חומר חקירה" שאומץ בפסיקה, הנימוקים להגשת כתב אישום מהווים חומר חקירה, הגם שאינם קשורים במישרין לאישום אולם יש בידם כדי לסייע להגנת המבקשים. לפיכך, היה על המשיבה להעביר לעיון המבקשים, יחד עם יתר חומר החקירה, גם את הנימוקים להגשת כתב אישום, דבר אשר לא עשתה. יחד עם זאת, אין הפגם יורד לשורשו של עניין. יודגש כי הנימוקים הועברו למבקשים בטרם הקראת כתב האישום, כך שזכויותיהם המהותיות לא נפגעו, וממילא הפגם התרפא. לפיכך, ובהתבסס על "דוקטרינת הבטלות היחסית", אין לבטל את כתב האישום.
בנוסף, אין חולק כי אין צורך בפירוט הנימוקים בכתב האישום, אולם לטענת המבקשים היה על המשיבה לכתוב בכתב האישום שהוא מוגש לאחר הכרעתו של תובע מטעמים שנרשמו. אין בהיעדר הערה כאמור כדי לפגום בכתב האישום. לעניין זה יפים דבריו של כב' השופט חשין כפי שבאו לידי ביטוי בפסק דין אפרתי (פסקה 14):
"בשולי הדברים נעיר, שאם חובה לפירוט הטעמים בכתב האישום לא מצאנו, דומה בעינינו שהסדר הטוב והמינהל התקין מכתיבים כי ייאמר בכתב האישום שמוגש הוא לאחר הכרעתו של תובע מטעמים שנרשמו.
אי רישום הערה זו לא יפגום בכתב האישום, אך מצד הסדר והמינהל התקינים ראוי שכך יירשם" (ההדגשה שלי ע.א).