קביעת משמרתו של קטין - כיצד?

1.         קביעת משמרתו של קטין - כיצד?

המקרה שבפני הוא אחד המקרים הקשים, המדגים באופן בולט את היותה של קביעת המשמורת מורכבת במיוחד. משפחה מצויה במצב דיסהרמוני של אינטרסים מתנגשים. ההורים סבורים, שמדובר במעין "משחק סכום אפס", שבו כל "רווח" של זמן הורה - ילד בצד האחד של המשוואה, מצטייר באופן אוטומטי "כהפסד" בצדה השני. שומה על בית המשפט לזהות, במצב שלעיתים הוא כמעט כאוטי, את מה שקרוי "טובת הקטין", לשקלל את נתוניהם  האישיים של הוריו, ואת מכלול הנתונים האחרים שיש בהם כדי להשפיע על קביעת ההורה המשמורן ועל שמירת האינטרס של ההורה הלא משמורן. זו משימה, שדומה לעיתים לנסיון "לרבע את העיגול". כך בכלל, וכך במידה מסוימת, גם בענין דנא.

מהם השיקולים הרלבנטיים שיש לשקול?

ידענו זה מכבר, ששיקול העל, הוא השיקול של "טובת הילד", אבל האם זהו שיקול יחיד? האם קיימים שיקולים נוספים? האם ככל שקיימים גם שיקולים אחרים, ניתן להם מעמד עצמאי, או שמא נאמר, שהם יונקים את חיותם מאותו שיקול על של "טובת הקטין" ושומה עלינו לראותם רק דרך הפריזמה של טובת הקטין?

שאלות אלה ואחרות, עומדות בבסיסו של פסק הדין.

2.         הכרוניקה של הדברים, כבר נכתבה בהחלטות ביניים. בכל זאת, פטור בלא כלום - אי אפשר.

האב תושב ישוב בערבה, בן 39, חקלאי. האם, בת 35, הגיעה לערבה בשנת  2006 כדי לחיות עם האב. ההורים מעולם לא נישאו.  הקטין נולד בשנת 2007. יחסיהם לא עלו יפה ואחרי פרידה "זמנית" בשנת 2007, הם נפרדו סופית, ביולי או באוגוסט 2008. 

             במשך זמן, גם אחרי שבני הזוג  נפרדו, האם המשיכה להתגורר בערבה. בתוך

             התקופה הזו, ב- 11.08.09, הצדדים חתמו על הסכם שקבע  את משמורתו של הקטין אצל

             האב, כמו גם את הסדרי הראיה עם האב. בהסדרי הראיה האלה, נקבע כי האב יראה את

             הקטין פעמיים בשבוע בשעות אחר הצהריים ועוד חצי יום  באמצע השבוע. סופי

             השבוע והמועדים, חולקו בין ההורים פחות או יותר בצורה שיויונית.

בחודש יוני 2011, האם הודיעה לאב על כוונתה לחזור למרכז הארץ. בתגובה, האב הגיש תביעה  (ב- 28.06.11) ובה עתר לאסור על האם להעתיק את מקום מגוריו של הקטין מחוץ לאיזור עין יהב, או לחילופין - להעביר את משמורת הקטין אליו, אל האב, ולחלופי חלופין - לשנות את הסדרי הראיה שנקבעו בהסכם שאוזכר לעיל.

3.         איני רואה טעם לפרט את כל ה"תחנות" שהליך זה ידע ואסתפק בארבע הערות כלליות:

אחת -              אף שהסעד העיקרי אליו עתר האב, נוסח כבקשה למתן צו מניעה, ואף, שבאמת התקיימה גם מעין הבנה שבעצם מהות הסכסוך, היא קביעת משמורתו של הקטין  - האב טען, שדרך המלך היא, שעל ההורה המבקש - במקרה זה האם - להעתיק   את מקום מגוריו של קטין - לפנות בתובענה מתאימה לבית המשפט.

אבל, כיון שמבחינה מהותית הצדדים הביאו ראיותיהם, וניתנה להם הזדמנות לחקור את  המומחה שמונה - הודעתי להם, בזמן אמת, שלא אתן משקל לפגם הפורמלי האמור. כך יצא, שהדיון כולו נוהל על בסיס הפלטפורמה של התביעה הראשונה שהגיש האב.

שתיים -           "תנודתיות" בין קבלה לבין דחיה של חוות דעת של מומחה - שנקבעת רק על פי מידת התאמה של מסקנותיו לאינטרס של מי מהצדדים - אינה ראויה. בקורת  על חוות דעת של מומחה, היא לגיטימית, ובהחלט מצויה בתוך "כללי המשחק".  כאשר אותו צד, שדוחה את חוות הדעת, משנה את דעתו ובוחר לאמצה - רק מכיוון, שפאזה אחרת של חוות הדעת נמצאה מתאימה לצרכיו - עלול להיווצר רושם של מניפולטיביות. כך היה במקרה דנא, כאשר האם הטיחה בחוות הדעת ביקורת קשה עד כדי כך שכינתה אותה "מבישה" (שזו שפה שאינה ראויה) אבל מצד שני, הגנה עליה - מקום שסברה שחוות הדעת מתיישבת יותר עם האינטרס שלה.

שלוש -              נעשו מספר נסיונות להשיג פשרה. חלק מהצעות הפשרה, הוצעו על ידי המומחה  מטעם בית המשפט, ד"ר דניאל גוטליב. ההצעה האחרונה נדונה ב- 02.09.12 ואף שבעקרון היתה מקובלת על ידי שני הצדדים - סופה שנדחתה. העקרון שעמד בבסיס ההצעה הזו, היה חלוקת השנה לשני חלקים פחות או יותר שווים. מצד אחד - ימי החול , ומצד שני  - ימי חופשה (החופש הגדול, חופשת סוכות, חנוכה, פסח וכו') וחגים. כאמור לעיל, הצדדים הסכימו, שזו חלוקה ראויה, אלא שהצעה זו לא התקבלה, מכיוון שכל אחד מההורים רצה את ה"חצי הגדול", זה שמשקלו הסגולי רב יותר - את ימי החול ה"רגילים".

ארבע-              ההליך התנהל "בעצימות גבוהה" ולווה ביחסים של עוינות, הטלת שיקוצים בין בני  הזוג (במיוחד מצדה של האם כלפי האב) במטרה לתאר את בן הזוג האחר בצבעים פחות מחמיאים וכך לפגוע בכשירותו לשמש הורה משמורן. חבל.