שאלת האשם בפירוד, ודחית תביעה לפיצוי בגין "לשון הרע"

1.         עניינו של פסק דין זה בשתי תביעות שהגישה התובעת:

תמ"ש 08-09- 1644 תביעה למזונות אישה.

תמ"ש- 21883-01- תביעת לשון הרע.

2.         הצדדים, בני העדה הנוצרית קתולית, נשואים מיום x ולהם בן שנולד ביום x.  התובעת עזבה את בית הצדדים ביום 5.7.01 ועברה להתגורר יחד עם בנה בבית הוריה  ב- x. הנתבע נישא בשנית בשנת 2003 בנישואין אזרחיים ,נולדה לו בת ומתגורר עם משפחתו החדשה בבית הצדדים. הנתבע אופטיקאי ובבעלותו חנות אופטיקה ב- x. התובעת גננת ב- x.

3.         ביום 7-12-09 ניתן פסק דין בעניינם של הצדדים לשמירת זכויות, איזון משאבים ,דמי שימוש בדירה ,מיטלטלין וכו' כמצוין בפסק הדין.

תמ"ש 08 -09 -1644- תביעת מזונות אישה

טענות התובעת

4.         זכאית למזונות אישה רטרואקטיביים, מיום 5.7.01 ,בסך של 4,500 ש"ח לחודש ונכון ליום הגשת הסיכומים 562,500 ש"ח.

5.         הדין האישי -  הנתבע חייב במזונותיה כל זמן הנישואין ,ללא קשר לפרוד פיזי או אחר ביניהם. הגדרת מזונות מצויה בס' 139 לחוק לענייני משפחה לעדות המזרחיות קתוליות, וכוללת מזון, ביגוד, מדור, רפואה לחולה ושירות למוגבל וחינוך לקטינים. החיוב בין לאישה עשירה בין לאישה ענייה. סעיף 153 (א) לחוק המשפחה הנוצרי, קובע כי הבעל חייב במזונות אשתו במהלך כל תקופת הנישואין וכל אימת שהשניים אינם פרודים באופן שבו האישה אשמה בפירוד. חובת הנתבע במזונות חלה גם כאשר האישה עובדת ובעלת מקורות פרנסה. לטענתה, קיים חריג בחוק לפיו, כאשר הבעל אשם בפרוד, זכותה של  האישה למזונות לא תאבד. עליה להוכיח שהיא אינה אשמה בעזיבת הבית או שסירובה לחזור לבית מתיישב עם ההיגיון. מדובר במשקל סגולי  של "משקל נוצה" ולכל היותר בבחינת הגרסה המסתברת בין הגרסאות.

6.         הטיעון העובדתי-אשמת הנתבע-  עזבה את בית הצדדים בעל כורחה ושלא מרצונה, לאחר שסבלה מהתעללות פיזית מילולית ונפשית מצד הנתבע. הנתבע הכשיל ניסיונות פיוס שהגיעו לשיאם בחודש דצמבר 2002, כאשר שופט בית הדין הכנסייתי, האב x עמד בראש ועדת סולחה שנתקלה בתשובתו השלילית של הנתבע. התביעה שהגיש הנתבע לבה"ד הדתי, לשלום בית בתיק מס' 127/ט/1 נמחקה ע"י הנתבע מסיבות השמורות עימו.

הנתבע כאמור נישא בשנית בשלהי 2003 בנישואין אזרחיים ומהם נולדה לו בת, למרות שטרם פקע קשר הנישואין. לטענתה, הדבר מצביע על אשמתו היחידה של הנתבע בפרוד, על כוונתו וחוסר רצונו המובהק בחזרה לחיים משותפים עם התובעת ושלום בית עימה. טענת הנתבע כי אשמת הפרוד בתובעת ,עת בגדה בו לא הוכחה ואף נסתרה ע"י הנתבע עצמו ,עת הגדיר את הבגידה שלא במובן המיני של המילה ו/או ההתנהגות, אלא "חוסר" קבלת "דין" הבעל.  התובעת יצאה את הבית לאחר חודשיים וחצי של התעללות וחרם שהטילו עליה בני משפחת הנתבע . כן טוענת לאיומים עליה ועל חייה.

7.         הנתבע לא סיפק הסבר מספק לעניין סיכול הניסיונות לשלום בית ואין בו לסתור את טענות התובעת לפיהן הנתבע הוא שסיכל את כל הניסיונות להביא לשלום בית.

8.         הכנסת הנתבע-  לטענת התובעת הנתבע משתכר יותר מ-3,600 ש"ח לטענתו. הנתבע נסע לאחרונה לטיול ל- x ומחזיק עם אשתו השנייה שני רכבים, רכב אחד מודל 2003 הרשום ע"ש אשתו ורכב מודל 1994 הרשום על שמו. זוכה להכנסה מעבודתה של אשתו x וכן להכנסה מהוריה של אשתו הנוכחית. לנתבע הכנסה נוספת מדמי שכירות, אותם מקבל בעבור דירה שהוא משכיר בשווי 180 דולר לחודש. מחזיק בשלושה פלאפונים, חוסך בתוכניות חיסכון ומכר אדמות ב- x, שהיו בבעלותו ואינו חושף את תמורתם.

טענות הנתבע

9.         הטיעון העובדתי- אשמת התובעת-התובעת עזבה את הבית ללא ידיעתו וללא הסכמתו וללא כל סיבה מוצדקת, תוך ניצול לרעה של היות הנתבע באולם חתונות מחוץ לכפר ותוך ניצול היותו עסוק במחלת שני הוריו ז"ל הסופנית, שבעקבותיה נפטרו הוריו בשנים 2001 ו-2003.

10.        התובעת נטלה שלא כדין וללא רשות, סכום של 70,000 דולר, שהועבר לנתבע ע"י אביו לאחר שידע על מחלתו הסופנית בחודש יוני 2001. למרות שתביעה בעניין נדחתה הרי שבערעור זכה ב-25,000 ש"ח, למרות שלדבריו התובעת הודתה בכך בבית הדין הכנסייתי.

11.        ביום 6.12.01 הגיש תביעה לשלום בית, במסגרתה ביקש לחייב את התובעת לחזור לביתה. בהתאם להמלצת בית הדין הכנסייתי ולאחר שכל המאמצים שנעשו להחזרתה לבית, לרבות המאמצים שעשו מכובדים רבים וכומר הכפר לא הועילו, הגיש בקשה למחיקת תביעתו. הנתבע מודה בחלות הדין הכנסייתי .

12.        שיהוי בהגשת התביעה-  בהתאם לסעיף 11 (א) לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), התש"יט-1959, תביעה למזונות שהוגשה כעבור יותר משנה לאחר התקופה שבעדה הם נתבעים, רשאי בית המשפט לדחותה בשל כך בלבד, אם לא ראה טעם סביר לאיחור. נטל ההוכחה בעניין הטעם הסביר רובץ על כתפיה של התובעת. יש לדחות טענת התובעת כי ציפתה שהנתבע ימלא את חובתו ע"י תשלום מזונות.

בסמוך לעזיבתה ביום 5.7.01, החלה בהליכים משפטיים נגד הנתבע, ע"י הגשת תביעה למשמורת. התובעת ידעה כי אין בכוונתה לחזור לבית ולא פנתה לבית הדין הכנסייתי בתביעה לשלום בית, דבר המעיד על החלטה סופית שלא לחזור לבית בעלה. מאז שנת 2001 התנהלו מספר רב של תיקים ובאף אחת לא ציינה הסכמה לחזרה לבית בעלה. לטענתו ריבוי התביעות מלמד על אי רצון לחזרה לשלום בית. הנתבע היה מעוניין בשלום בית וחזרת התובעת אליו ולכן הגיש תביעה לשלום בית וחזר ממנה בהמלצת בית הדין הכנסייתי לאחר שבית הדין הגיע למסקנה, כי התובעת אינה מעוניינת בשלום בית או בחזרה לבית הנתבע. גם מאמצי המכובדים לא צלחו. כבר בשנת 2003 כשעבר לחיות עם בת זוגתו, ידעה התובעת כי אין סיכוי לשלום בית ולא הגישה תביעה למזונות. התובעת, לא שלחה כל מכתב דרישה לתשלום מזונות. לטענתו ניתן לחייב עד לשנה מעבר לתקופה בעדה נתבעים מזונות.