מונחת לפניי בקשת החייב לביטול צו עיכוב היציאה מן הארץ, אשר ניתן כנגדו במסגרת תיק ההוצאה לפועל דנן, שנפתח מכוח חוק המזונות (הבטחת תשלום), התשל"ב - 1972.
עובדות
בפתח הדברים יאמר, כי החייב, לטענתו, הינו תושב חוץ המתגורר מזה שנים רבות בלוס אנג'לס, ארה"ב.
עסקינן בתיק אשר נפתח כאמור מכוח חוק המזונות (הבטחת תשלום), התשל"ב - 1972. הזוכה, המוסד לביטוח לאומי, שילם תחת החייב, לגב' א. ר., תשלומי מזונות שוטפים, על פי חיובי החייב, בהתאם לפסק הדין של בית הדין הרבני מיום 12.5.98.
תקופת הטבת המזונות הייתה מחודש 4/99 - 3/2003.
יתרת חובו של החייב בתיק זה הנה בסך של 183,581 ש"ח, וזהו תיקו היחיד בהוצאה לפועל. החוב אינו משולם ע"י החייב.
כחלק מן ההליכים אשר ננקטו בתיק, הוצא כנגד החייב צו עיכוב יציאה מן הארץ. צו העיכוב מנע יציאת החייב את הארץ, לאחר סיום ביקורו האחרון בישראל לרגל חתונת בתו.
מכאן, בקשה זו בה עותר החייב לביטול הצו.
הבקשה הונחה על שולחני ביום 10.9.12; והבוקר, ביום 11.9.12 בשעה 9:00, קיימתי דיון בבקשה במעמד הצדדים.
טענות הצדדים
החייב מנמק בקשתו לביטול צו עיכוב היציאה מן הארץ בטענה עיקרית והיא, שלשיטתו הואיל והוא תושב חוץ אין כל עילה לעכב יציאתו מן הארץ. לטענת החייב, מצבו הכלכלי בכי רע, וכך גם מצבו הרפואי. החייב לא תמך בקשתו בתצהיר ערוך כדין בצירוף אסמכתאות אשר יוכיחו טענותיו, ולרבות אלו הרפואיות בדבר מחלה כרונית. הלכה למעשה בקשתו של החייב לא גובתה בדבר, וזקפתי זאת לחובתו. בתום הדיון, הציע החייב לשלם סך של 5000 ש"ח לשם יציאתו המיידית מן הארץ ולפרוע את יתרת חובו בתשלומים של 150 ש"ח לחודש.
הזוכה מאידך סבור, כי בנסיבות העניין, בהן החייב לא פרע את דמי המזונות אף פעם, יש מקום לעכב יציאתו מן הארץ, וזאת חרף היותו תושב חוץ. לעמדת הזוכה, עסקינן בחוב לקופה הציבורית שהנו נומינלי בלבד. עוד נטען כי על פי נהלי המל"ל, יסכים הוא לביטול הצו כנגד הפקדה של סכום חד פעמי בסך 30,000 ש"ח, העמדת 2 ערבים, הן לפרעון החוב והן להסדר תשלומים, במסגרתו יפרע החייב את חובו בתשלומים של 3000 ש"ח.
דיון והכרעה
בקליפת אגוז אציין, כי המסגרת הנורמטיבית לאורה יש להכריע בסוגיה דנן, הינה איזון ראוי בין זכותו החוקתית של החייב לחופש תנועה והפגיעה האישית החמורה שתגרם לו מפאת היותו תושב חוץ, באם תישלל זכותו לצאת את הארץ. זאת, אל מול זכותו הקניינית של הזוכה להיפרע כדי חובו, ובמקרנו, הגנה על הקופה הציבורית אשר נועדה להיטיב סוציאלית זכאים ומבוטחים לפי החוק. כן, יש לקחת בחשבון את האינטרס הציבורי בדבר אכיפה וגבייה של פסקי דין חלוטים ומניעת סיכולם.
לסקירה מקיפה ומעלפת באשר למסגרת הנורמטיבית אשר חולשת על הסוגייה דנן, ראו פסק דינו של כב' השופט דרורי ב בר"ע (מחוזי י-ם) 3284/07 פלמן נ' פלמן (פורסם בנבו).
אסתפק בכך שאביא להלן את עיקרי המצב המשפטי:
סעיף 14 ל חוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967 (להלן: " החוק"), קובע כי רשם ההוצאה לפועל מוסמך להוציא כנגד חייב צו עיכוב יציאה מן הארץ כאשר הוא עומד לעזוב את הארץ בכדי לסכל הליכים המתנהלים נגדו או בכדי להימנע מביצועו של פסק-דין. סעיף 14 (ג) לחוק מוסיף וקובע כי: " רשם ההוצאה לפועל רשאי, במקום לצוות כאמור בסעיף קטן (א), להתנות את יציאת החייב מן הארץ במתן ערובה להנחת דעתו כדי להבטיח את ביצוע פסק-הדין."
אכן, לאחר חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, יש לפרש סעיף זה בחוק באופן אשר לוקח בחשבון את חשיבותה של זכותו של כל אדם לצאת מן הארץ בתור זכות יסוד חוקתית. אך יחד עם זאת, אין לשכוח כי כנגד זכות זו, עומדת זכותו הקניינית של הזוכה לקבל את אשר נפסק לטובתו, וכן אינטרס הציבור בכך שפסקי הדין של בתי המשפט בישראל, יכובדו ויוצאו לפועל.
ככלל, התפתח בפסיקה כלל מנחה, ולפיו נמנעים מלעכב יציאת תושב חוץ מן הארץ, אף אם אינו פורע את חובו, זאת משני טעמים: האחד, הפגיעה האישית הקשה בחייב, תושב החוץ, המנותק ממרכז חייו, משפחתו ועבודתו; האחר, היעדר התועלת שבניתוק החייב ממקור פרנסתו, באם מתברר כי לא יהיה בידו לפרוע את חובו באם יוותר הצו על כנו. (ראו: בר"ע 7208/93, וייסגלס נ' וייסגלס, פ"ד מח(4) 529), אך יש לזכור כי באותו מקרה דובר בתושב חוץ אשר אין ולא היה לו כל קשר עם ישראל).