העליון אישר: עו"ד שנמנע להחזיר כספי נאמנות ללקוח יושעה לצמיתות.

א.        בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט כרמל) בעמל"ע 2083-04-11 מיום 5.6.2012 שבמסגרתו נדחה ערעור (למעט ביטול פיצוי למתלונן) על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין בבד"א 36/10 מיום 28.2.2011. בפסק דין זה נדחה ערעור על פסק דינו של בית הדין המשמעתי המחוזי בירושלים בבד"א 41/08 א', מיום 2.11.2009. בית הדין המחוזי הרשיע את המבקש, עורך דין, במיוחס לו והשית עליו השעיה לצמיתות ופיצוי למתלונן בסך 25,000 ש"ח. כן פסק בית הדין הוצאות משפט ללשכת עורכי הדין בסך 20,000 ש"ח.

רקע והליכים

ב.        המבקש הורשע בבית הדין המשמעתי המחוזי בירושלים בעבירות של הפרת חובת הנאמנות כלפי הלקוח לפי סעיף 54 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 (להלן החוק) וכלל 2 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986 (להלן הכללים) (בצירוף סעיפים 61(1) ו-(2) לחוק); בניהול כספי פיקדון בניגוד לדין ועיכוב כספי לקוח, עבירות לפי סעיפים 42-39 לכללים, ביחד עם סעיף 62 לחוק; אי שמירת כבוד המקצוע, עבירה לפי סעיף 53 וסעיף 2 לכללים, בצירוף סעיף 61(1) ו-(2); ובמעשה או מחדל שאינו הולם את מקצוע עריכת הדין, עבירה לפי סעיף 61(3).

ג.        בית הדין המחוזי קבע (2.11.2005), כי המבקש החזיק בנאמנות כספים השייכים ללקוחו (המתלונן) למטרת סגירת משכנתא, ולאחר סגירתה נמנע מלהחזיר לו את יתרתם (72,300 דולר) במשך כארבע שנים, עד 2007. המתלונן, אשר במהלך ארבע השנים היה במצב בריאותי ירוד שהמבקש ידע עליו, שב וביקש את כספו, אך נתקל בשרשרת התנגדויות שסופה היה קבלת שיק שלא נפרע. גם לאחר פניות נוספות של עורך דין אחר ששכר המתלונן, לא הושב לו כספו. פרשת המאמצים בשנים 2007 - 2008 להשבת הכסף, שלא עלו יפה אז, וכללו לכאורה תעתוע במתלונן, מתוארת בקובלנה שציטט בית הדין.

ד.        לשני דיונים שנקבעו בבית הדין המחוזי לא הגיע המבקש, אף שההזמנה הומצאה לו כדין. בית הדין שמע את עדות המתלונן וסיכומי הקובל, והרשיע את המבקש במיוחס לו. בהמשך נגזר דינו. המבקש עירער לבית הדין הארצי בטענה, כי טענותיו לא נשמעו ונפגעה זכותו להליך הוגן. בהסכמת הקובל התקבל הערעור, בוטלו ההרשעה וגזר הדין, והתיק הוחזר לבית הדין המחוזי. בהליך המחודש (להלן ההליך השני) עתר המבקש לפסילת המותב, מן הטעם שמותב זה דן בעניינו גם בהליך הראשון והרשיעו. בקשה זו נדחתה. כן עתר המבקש כי ימונה לו סניגור. בית הדין המחוזי נעתר לבקשה, ובהחלטה מאוחרת יותר קבע, כי המבקש יוכל למנות לו סניגור במימון ועד מחוז ירושלים. בפועל לא מינה לעצמו המבקש סניגור ולא התייצב לדיון שנקבע. בית הדין ראה בכך כפירה, וקבע את התיק להוכחות. גם לדיון זה לא התייצב המבקש, אף שההזמנות לדיון זה ולדיון הקודם הומצאו לו כדין. הדיון נערך בהיעדרו של המבקש, ובית הדין הרשיעו בשנית תוך שהוא מפנה לנימוקים שפורטו בהחלטתו הקודמת. עונשו נגזר על יסוד הנימוקים שבגזר הדין הקודם.

ה.        בערעור לבית הדין הארצי נטען, כי דינו של המבקש הוכרע ונגזר שלא בנוכחותו; כי אימוץ הנימוקים מפסק הדין הקודם אינו כדין; וכי בית הדין המחוזי לא וידא שמונה למבקש סניגור. טענתו הראשונה נדחתה בהתאם לכלל 25 לכללי לשכת עורכי הדין (סדרי הדין בבתי הדין המשמעתיים), התשכ"ב-1962, המורה כי בנסיבות של המצאת הזמנה, בין השאר, ניתן לדון נאשם אף שלא בפניו. צוין, כי אי התייצבותו של המבקש באופן חוזר ונשנה משמעה התחמקות מן הדין בעניינו. טענתו השניה של המבקש נדחתה גם היא, והוטעם כי הדיון הוחזר כדי לאפשר לו להשמיע טענותיו. הואיל והתשתית הראייתית לא השתנתה נקבע, כי לא היה צורך בשמיעה נוספת של עדויות שנשמעו זה מכבר; וממילא, משנשאל המבקש בבית הדין הארצי השיב, כי אין לו גרסה למסור. אשר לטענתו השלישית בדבר אי מינוי סניגור הוטעם, כי בית המשפט איפשר למבקש מינוי סניגור, אולם המבקש לא עשה דבר בעניין, ואינו יכול להיבנות ממחדלו. ערעורו של המבקש באשר לעונש נדחה והוטעם, כי לא חרג בחומרתו מן המקובל. כן צוין, כי התנהלותו הדיונית של המבקש לא תרמה לעניינו, וכי בחלוף 10 שנים יוכל לבקש מן הלשכה את חידוש חברותו.

ו.        בערעור לבית המשפט המחוזי חזר המבקש על טענותיו. בנוסף טען, כי היה על המותב בבית הדין המחוזי לפסול עצמו; כי טעה בית הדין המחוזי משקיים דיון הוכחות במועד שיועד להקראה, וכי היה על בית הדין לראות באי התייצבותו של המבקש כפירה ולדחות את הדיון למועד אחר לשם בירור האשמה. טענותיו נדונו ונדחו על יסוד נימוקים דומים לנימוקים של בית הדין הארצי. בעיקר נדרש בית המשפט לשאלה אם רשאי היה בית הדין להכריע בהליך השני מבלי לשמוע שוב את עדי המשיבה, וזאת בלא שהמבקש התייצב והעיד. נקבע, כי ההכרעה וגזר הדין בוטלו כדי לאפשר למבקש להשמיע טענותיו, אך אין משמעות הדבר ביטול של יתר חלקי ההליך. כנאמר, המבקש לא התייצב, לא העיד, לא חקר את עדי התביעה, ולא הביא עדים מטעמו; משכך התייתר הצורך בשמיעה נוספת של עדויות שנשמעו. אשר לטענה בעניין פסילת המותב צוין, כי לאחר שנדחתה התנגדותו של המבקש ניתנה לו שהות והזדמנות לערור כנגד ההחלטה (מיום 6.9.2009) אך הוא לא עשה כן. טענותיו באשר לעונש נדחו. הוטעם, כי מקצוע עריכת הדין מחייב אמון בין עורך דין ללקוחו, אשר מפקיד גורלו בידיו של עורך הדין. צוין, כי מסכת האירועים העידה על התנהלות שאינה מעידה חד פעמית, כי חומרת המעשים מאפילה על נסיבותיו האישיות הקשות של המבקש, וכי רק במקרים חריגים בכגון דא יש להימנע מהוצאה משורות הלשכה. עם זאת צוין, כי המתלונן והמבקש הגיעו להסדר, ועל כן בוטלה פסיקת הפיצוי. יתר חלקי גזר הדין נותרו על כנם.

הבקשה

ז.        בבקשה חזר המבקש על טענותיו מן הערכאות הקודמות, שעיקרן אופן ניהול ההליכים בידי בית הדין המחוזי, ופגיעה בזכויותיו של המבקש להליך הוגן. אשר לפסילת ההרכב, וחרף ההחלטה מיום 6.9.2009 לפיה ניתנה למבקש הזדמנות לערור כנגד דחיית הבקשה לפסילה, נטען כי אי אפשר היה לתקוף החלטה זו, כיון שבכללי לשכת עורכי הדין אין סעיף המקביל להליכי פסלות בדומה לדין החל בפני בית משפט. כנגד היעדר מינוי סניגור בפועל נטען, כי היה על בית הדין למנותו ולא לדרוש זאת מן המבקש. אשר לעונש נטען, כי בית הדין החמיר עם המבקש מעבר למקובל.

תגובת המשיבה

ח.       בהחלטה מיום 26.7.2012 נתבקשה תגובת המשיבה לעניין העונש בלבד. אציין כאן כי בקשת התגובה נבעה מנסיבותיו האישיות של המבקש, שלא אפרט מחמת צנעת הפרט. בתגובה מיום 19.8.2012 נטען, כי יש לדחות את הבקשה למתן רשות ערעור, שכן אינה מגלה עילה לכך בהתאם להלכות הרלבנטיות. אשר לעונש נטען, כי אין להתערב בו, נוכח חומרתם של המעשים בהם הורשע המבקש, וכי הנסיבות האישיות משקלן מועט בכגון דא. יצוין, כי המבקש הגיש ביום 22.8.2012 בקשה להגשת תגובה לתגובת המשיבה, בה תקף מספר עניינים בהם טעתה המשיבה לשיטתו.

דיון והכרעה

ט.       אין בידי להיעתר למבוקש. המקרה דנא נדון בשלוש ערכאות וזהו "גלגולו הרביעי"; כך, גם מבלי שאדרש לטענת המשיבה כי המדובר בגלגול שישי (על פי תולדות התיק). ההלכה באשר למתן רשות ערעור בכגון דא ברורה, ובסופו של יום, חרף הנסיבות האישיות, הגעתי לכלל מסקנה כי עניינו של המבקש אינו בא בגדרה. בבר"ש 9092/10 עו"ד איטח אהרון נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין (פורסמה בנבו, ניתנה ביום 10.1.2011) ציינתי:

"במדינת ישראל קנויים לנאשם שני ימי דיון בזכות - יומו הדיוני ויומו הערעורי; הרשות ליום ערעור נוסף תישקל במקרים חריגים בלבד, המגלמים סוגיה משפטית או ציבורית אשר חורגת מעניינם של הצדדים הישירים להליך [...] לא כל שכן בגלגול רביעי, כמתבקש כאן, לאחר פסיקתם של שני בתי הדין המשמעתיים ופסיקת בית המשפט המחוזי. בעניין גלגול רביעי בכלל נאמר:

'איני יכול שלא לומר בחתימת הדברים, כי צריכות לשרור נסיבות נדירות שבנדירות, קיצוניות ממש, כדי שערכאה שיפוטית רביעית תידרש לאותה מחלוקת. מעבר לנושא לעיצומו, מדיניות שיפוטית ולוא גם הליברלית ביותר, אינה יכולה ככלל להלום, בעומס שבו נתונים בתי המשפט, גלגול רביעי. ראוי שהמבקשים לפתוח הליך כזה - ואף אם חשים הם טרוניה - יתנו דעתם לזאת, ולא יכלו זמנם, ממונם וזמנו של בית המשפט'. (רע"א 9885/06 שלטי הגליל מ.ס (1996) בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ - סניף כרמיאל).

בעניין ערעור לשכת עורכי הדין נאמר:

'רשות ערעור בתיקים כאלה תינתן במשורה שבמשורה, שכן גלגול רביעי בתיק, מבלי לפגוע בחשיבותו לבעלי הדין או מי מהם, הוא מותרות דיוניים שבית משפט זה אינו יכול להעניקם, נוכח העומס המוטל עליו, אלא במקרים חריגים ביותר, ועל אלה לכלול שאלות עקרוניות בעלות חשיבות משפטית או ציבורית. כל כך - בגדרי 'מהדורה מחמירה' של הלכת רע"א 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה), פ"ד לו(3) 123'. (בר"ש 1958/09 ברי נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב (לא פורסם)" (פסקה י).

י.        אין המדובר בעניין ש"במשורה שבמשורה" ואף סבורני, כי חרף תוצאתו, שאינני מקל בה ראש כל עיקר, לא היה בהשתלשלות כדי לפגוע בזכותו של המבקש להליך הוגן. איש אינו חולק על חשיבותה של זכות זו, ובכלל זה, כי העומד בפני הליך פלילי, ובמקרה דנא, הליך משמעתי - יינתן לו יומו המשפטי ויישמעו טענותיו. אכן, המבקש שב וטען, כי טענותיו לא נשמעו וכי נדרש היה להתחיל את ההליך בעניינו מבראשית. אולם עובדות המקרה אינן מובילות למסקנה אליה מכוון המבקש. בהיעדרויותיו השיטתיות מן הדיונים בעניינו, ובהיעדר שיתוף הפעולה הנדרש ממנו, אין המבקש יכול לגלגל את תוצאות המקרה לפתחו של בית הדין המחוזי. טענות אלה נדונו בבית הדין הארצי ובבית המשפט המחוזי; בהרחבה נדונה הטענה בדבר הצורך בחזרה על ההליך מתחילתו - ונדחתה על יסוד הטעמים שהוזכרו. התייחסות לטעמים אלה לא באה במסגרת הבקשה; לגופם אינם דורשים התייחסות נוספת; ואינם מצדיקים מתן רשות ערעור.

י"א.     אשר לטענה בדבר מינוי סניגור, לא מצאתי בה במקרה דנא טעם ליתן רשות ערעור, שכן דומה כי לא נגרם למבקש עוול דיוני. באחת הפרשות נזדמן לי לציין, כי "הזכות לסניגור היא זכות יחסית, המחייבת בין היתר התנהלות בתום לב ושיתוף פעולה עמו - חובות בהן נקבע, כי לא עמד המבקש. כן נקבע, כי למבקש אין זכות למינוי סניגור על פי הדין, והמינוי ניתן לפי שיקול דעתה של הערכאה המבררת" (בר"ש 3504/12 ארבל נ' לשכת עורכי הדין (לא פורסם) - פסקה י"ד). במקרה דנא נתקבלה משאלת המבקש ובית המשפט הבהיר בהחלטה מתקנת, כי המבקש יבחר לעצמו סניגור המקובל עליו (החלטה מיום 7.9.2009); לא ניתן לבקש טוב מזה. המבקש לא ניצל אפשרות זו.