השופטת רות לבהר שרון
בפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופטת אושרי פרוסט), בת.א. (ת"א) 33589/08, שניתן ביום 08.09.09, במסגרתו התקבלה תביעת המשיבים (הם המערערים שכנגד), הוטלה אחריות על המערער (הוא המשיב שכנגד), בנק לאומי למשכנתאות בע"מ (להלן:
"הבנק") בגין מחדלו לערוך למנוחה, פנינה ירמובסקי ז"ל, ביטוח חיים וליידע את המשיבים כי למנוחה לא נעשה ביטוח חיים, והוא חויב להשיב למשיבים את כספי המשכנתא ששילמו לאחר פטירת המנוחה ולבטל את יתרת ההלוואה.
העובדות
1. המשיבים 1 ו-2, אביטל וארז אלט, בני זוג נשואים (להלן:
"המשיבים"), ביחד עם המנוחה, אימה של המשיבה 1 (להלן:
"המנוחה") נטלו מהבנק, ביום 14.01.97, הלוואה בסך 370,000 ש"ח (להלן:
"ההלוואה"), ולהבטחתה משכנו את דירת המנוחה.
2. יצוין כי ההלוואה נלקחה לשם מימון ערבות של המשיב 2 לחובות עסקו של אביו, וכי מאחר ועל דירת המשיבים רבצה משכנתא, הסכימה המנוחה ליטול את ההלוואה ולרשום משכנתא על דירתה.
3. עוד יצוין כי בעקבות פיגור בהחזר ההלוואה, עוד קודם לפטירת המנוחה, פתח הבנק בהליכי הוצל"פ, אך נמנע מפינוי המנוחה מהנכס בהיותה ניצולת שואה. הפיגור בהחזר ההלוואה נמשך גם לאחר פטירת המנוחה, והבנק הגיע להסדרים שונים עם המשיבים אך הם לא עמדו בהם, והבנק חידש את הליכי ההוצל"פ למימוש הדירה, כאשר זמן קצר לאחר מכן הוגשה על ידי המשיבים התובענה נשוא הדיון.
4. המשיבים והמנוחה חתמו עובר לקבלת ההלוואה על טופס "מצב ביטוחים" המפרט את הבטוחות לסילוק ההלוואה, כאשר בטופס מצויין כי
"כל פרטי הביטוח כדלעיל, ובמיוחד בדבר קיומו או אי קיומו לגבי מי מהם, הודע לכל אחד מיחידי הלווים". במועד חתימת מסמכי ההלוואה חתמו משיבים 1 ו-2 על
"בקשת הצטרפות לביטוח חיים של מקבלי המשכנתא והערבים".
5. המשיבים טענו בפני בית משפט קמא כי רק לאחר פטירת המנוחה בשנת 2004 התברר להם כי למנוחה לא נעשה ביטוח חיים בגין ההלוואה. לטענתם, הם ביקשו לערוך למנוחה ביטוח והדבר לא נעשה, על אף שנאמר להם כי נעשה ביטוח לכל הלווים. עוד לטענתם, הם לא קראו את טופסי ההלוואה, והדברים לא הוסברו להם במעמד החתימה על המסמכים, כאשר הטפסים כולם כבר היו מוכנים והכל הוסדר על ידי "מאכר". עוד לטענתם, בטופס מצב הביטוחים צוין כי הביטוח נעשה על שם בעלה של המנוחה, שכבר אז לא היה בין החיים. לאור כל זאת, טענו המשיבים כי הבנק התרשל והפר חובותיו כלפיהם, כשלא דאג לעריכת ביטוח חיים למנוחה וכשלא גילה להם עובדה זו, ולכן יש להפטיר אותם מתשלום יתרת ההלוואה, ולהורות על השבת הכספים ששילמו, תחת מחאה, בגין החזר ההלוואה לאחר פטירת המנוחה.
6. מנגד, טען הבנק בפני בית משפט קמא, כי כל פרטיי ההלוואה והביטוח הוסברו למשיבים ולמנוחה במועד חתימת מסמכי ההלוואה, ובתוך כך הוסבר להם, בעת נטילת ההלוואה, הן בכתב והן בעל פה, כי המנוחה, שהייתה אז כבת 69 ובמצב בריאותי לא תקין, אינה ברת ביטוח. כמו כן הוסבר להם כי המנוחה יכולה לערוך ביטוח מחוץ לבנק. לטענת הבנק, ידעו המשיבים כי רק הם צורפו לתוכנית ביטוח החיים, וכי בהתאם למסמכים עליהם חתמו הם מנועים מלהעלות טענות כלפי הבנק בעניין תשלומי הביטוח. עוד טען הבנק, כי טופס מצב הביטוחים אינו חלק מההתקשרות בין הבנק ללווים, ולא ניתן ללמוד ממנו כי נעשה ביטוח חיים למנוחה או לבעלה. לבסוף טען הבנק, כי תשלום ההחזרים לאחר פטירת המנוחה לא נעשה תחת מחאה, ולא הובאה כל ראיה כי התשלומים אכן נעשו תחת מחאה.
7.
בית משפט קמא קיבל את גירסת המשיבים וקבע כדלקמן:
"שוכנעתי מגרסת התובעים, כי לא קראו את מסמכי הבנק טרם שחתמו עליהם, פקידי הבנק לא נתנו להם עותק מהמסמכים לקריאה, כל שנעשה הוא מתן הסבר לגבי ההלוואה, תנאיה והצעה לביטוח חיים, הסבר שניתן בפרק זמן של כחצי שעה, מה שלא מאפשר עיון וקריאת המסמכים והסבר מפורט לגבי כל מה שכתוב במסמכים, ובדברים מהותיים בפרט. עוד עולה מהעדויות כי כל המסמכים הוכנו טרם שהתובעים הגיעו כדי לחתום עליהם".
עוד קבע בית המשפט כי מהראיות עולה כי המנוחה נרשמה כלווה ראשונה ועיקרית, וכי זה המצג שהוצג על ידי פקידי הבנק, וכי כך ראה אותה הבנק. באשר לביטוח החיים של המנוחה, בית משפט קמא קיבל את גירסת המשיבים כי סברו שהמנוחה מבוטחת בביטוח חיים וכי היא חתומה על טופס נפרד בהיותה הלווה העיקרית. וכך קבע בית המשפט:
"אין מנוס מהמסקנה, כי הבנק ראה במנוחה לווה עיקרית ושמה מופיע כלווה ראשונה על גבי טופס מצב הביטוחים. דירת המנוחה היא זו שמושכנה לטובת ההלוואה, והיא המופיעה על ההוראה לחיוב החשבון כמי שמסלקת את ההלוואה בתשלום חודשי. טופסי הבנק כפי שמולאו כמפורט לעיל, מובילים למסקנה שיש לקבל את גרסת התובעים כי לא ידעו ולא יכולים היו לדעת שהמנוחה לא בוטחה בביטוח חיים. המצג אשר הוצג להם ועל פיו פעלו הינו, שכל הלווים מבוטחים, כולל ו/או בפרט המנוחה שהיא הלווה העיקרית ושהנכס שבבעלותה מושכן לטובת ההלוואה".
בהתבסס על קביעותיו הנ"ל, ובמיוחד על הקביעה כי המשיבים לא ידעו שהמנוחה לא נכללה בביטוח חיים, קבע בית המשפט כי הבנק הפר את חובות האמון והגילוי שלו כלפי המשיבים והמנוחה, וכלשונו:
"פקידי הבנק אשר החתימו את התובעים והמנוחה על מסמכי ההלוואה וביטוח החיים, לא פעלו כפי שפקיד בנק סביר אמור לנהוג. לא הודיעו מפורשות ללווים כי המנוחה אינה מבוטחת בביטוח חיים, לא נקטו ברמת זהירות סבירה כדי לגרום ללווים לדעת על אי קיום ביטוח חיים למנוחה, מה שהיה מעמידם בפני האפשרות לבצע ביטוח חיים מחוץ למערכת הבנק... הבנק הפר את חובת הגילוי החלה עליו לגלות ללווים כי המנוחה אינה מבוטחת בביטוח חיים. גילוי שאותו על פקידי הבנק לבצע באופן יזום מצידם, ולא להמתין לשאלות הלווים... מהעדויות והראיות אשר הובאו בפני, ובפרט מעדות עדי הבנק התומכים בגרסת התובעים, עולה, כי בצדק האמינו התובעים שהמנוחה מבוטחת בביטוח חיים...".
בית המשפט דחה את טענת הבנק כי טופס מצב הביטוחים הינו טופס עזר לבנק בלבד, וכן דחה את טענתו כי רישום שם המשיבה 1 והמנוחה בלבד על הטופס נבע מטעות טכנית בלבד.
בסופו של יום חייב בית המשפט את הבנק להשיב למשיבים את הכספים ששילמו מאז מות המנוחה והורה על ביטול יתרת ההלוואה.
טענות הצדדים בערעור
8.
לטענת הבנק, שגה בית המשפט בקביעתו כי הוצג בפני הלווים מצג שווא רשלני לפיו גם המנוחה מכוסה בביטוח חיים. בהקשר זה טוען הבנק כי מדובר בטענה המהווה הרחבת חזית, שכן טענתם בכתב התביעה הייתה כי לא יידעו אותם בדבר פרטי הביטוח וקיומו או אי קיומו, ורק בתצהיר העדות הראשית טענו כי נציג הבנק הציג בפניהם מצג לפיו גם המנוחה מבוטחת, טענות שאף סותרות זו את זו, ובית משפט התעלם מכך.
לטענת הבנק, לא מוטלת עליו חובת זהירות מושגית כלפי המשיבים, לא מוטלת עליו חובה להציע ללווים ביטוח חיים ולא מוטלת עליו החובה לוודא כי הלווים עורכים ביטוח חיים, כפי שנקבע על ידי בית המשפט העליון בע"א 8905/96
בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ נ' רוזנברג (פורסם בנבו, 03.08.98) (להלן:
"פס"ד רוזנברג" או
"הלכת רוזנברג"), ושגה בית המשפט כשקבע כי הבנק הפר חובותיו.
בכל מקרה, טוען הבנק, כי גם בהעדר חובה בעניין עריכת ביטוח חיים, הרי שהבנק הסביר למשיבים ולמנוחה, הן בעל פה והן בכתב, את כל הדרוש בנושא ביטוח החיים ואת הסטטוס הביטוחי של כל אחד מהם, ושגה בית המשפט כשקבע, בניגוד לראיות ולעדויות, כי לא ניתנו למשיבים הסברים כנדרש, וכי לא ניתנה להם ההזדמנות לעיין ולקרוא בכל המסמכים הרלוונטיים.
עוד טוען הבנק, כי שגה בית המשפט כשלא קיבל את טענתו בדבר טעות טכנית במילוי טופס מצב הביטוחים, והתעלם מכך שמדובר בטופס משלים למסמכי ההלוואה, ולא ניתן ללמוד ממנו כי המנוחה בוטחה בביטוח חיים. כן שגה בית המשפט, לטענת הבנק, בכך שהסיק מאי מילוי הטופס כי נציגת הבנק לא יידעה את הלווים לגבי פרטי ההלוואה, ולגבי המעמד הביטוחי ותנאי הביטוח.