שוחט נ' בן חורין

פסק דין

1.התובע, סטודנט, חתם ביום 13.1.11 על הסכם שכירות עם התובע. לשיטת התובע, המדובר בדירה שבה שני חדרי שינה, גלריה, ושני חדרונים נוספים, וכוונת הצדדים היתה לכך שלמעשה הם יחלוקו בדירה כשני שותפים. בראשית אפריל 2011 הכניס התובע לדירה אדם שלישי, שהחל להתגורר בגלריה, ולשאת בתשלומים שונים לתובע, לרבות שכר דירה, ולו חלקי (כהודאת הנתבע בעדותו). בנסיבות אלה, של הוספת שותף שלישי, ביקש התובע מן הנתבע לבצע חלוקה מחדש של שכר הדירה שישולם על-ידי כל שותף, בקשה שהובילה לחילוקי דעות חריפים בין הצדדים. סופם של הדברים בכך שביום 15.4.2011 הובהר כי החוזה יגיע לכלל סיום: לטענת התובע, הנתבע גידף אותו ואף פגע בו, ואז הודיע לו שיש לו חודש לעזוב את הדירה, והוא נדרש לשלם את שכר הדירה לחודש. התובע, בפחדו הרב מן הנתבע, מסר לנתבע שיק על סך 2,150 ₪. בחלוף חמישה ימים עזב את הדירה (כעולה מדברי הנתבע – כאשר הנתבע לא היה במקום) עזב התובע את הדירה, ובחודש יוני 2011 הגיש את תביעתו, לשכר הדירה האחרון בתוספת 1,000 ₪ הוצאותיו ועוגמת נפש.

2.הנתבע גורס כי לא היה כל פסול בהכנסת גורם נוסף לדירה, וכי הדירה מרווחת כל צרכה על מנת לשכן שלושה ואף ארבעה אנשים; לראיה: כיום מתגוררים שני שותפים גם במה שהוגדר כ"חדרונים", בנוסף לתובע ושותף רביעי. הנתבע מאשר שהתובע דרש לחלק מחדש את דמי השכירות נוכח הכנסת האדם השלישי, דבר שלא היה מקובל על הנתבע. הנתבע ראה בכך משום הודעת ביטול של הסכם השכירות מצד התובע, ולכן דרש ממנו לשלם שכר דירה לחודש נוסף, ובחלוף חמישה ימים – עזב התובע את הדירה.

3.תרגום טענות הצדדים לשדה המשפטי של דיני החוזים אינו פשוט כאן, אולם מסקנתי היא כי דין התביעה להתקבל בחלקה. ההסכם בין הצדדים אינו מתייחס כלל לחלוקת הזכויות בדירה. לכאורה עולה מן ההסכם כי התובע שכר את מלוא הזכויות בדירה, למרות שברור שכוונת הצדדים היתה כי הם יחלקו בדירה. לו ביקש הנתבע להותיר אפשרות להכנסת שותף שלישי, היה עליו לציין זאת מפורשות מראש בהסכם ובפני התובע, דבר שלא נעשה. הכנסת שותף שלישי, ודאי תוך הותרת שכר הדירה של התובע ללא שינוי – היווה הפרה של ההסכם, הפרה שהנתבע לא הסכים לתקנה, כפי שהבהירו הצדדים שניהם. הפרה זו הקימה זכות לתובע לבטל את ההסכם לאלתר. הדינמיקה של הביטול בפועל אינה ברורה דיה, אולם ניכר כי על דעת שני הצדדים – ההסכם בוטל ביום 15.4.2011, ולכן יש לשאול עתה האם עמדה לנתבע הזכות לדרוש תשלום של חודש מראש, אף שמובן היה כי התובע מעוניין בנסיבות לעזוב את הדירה לאלתר. התשובה לשאלה זו היא בשלילה: משהפר הנתבע את ההסכם, זכות הדרישה של שכר דירה לחודש נוסף לא עמדה לו.

4.מן האמור עולה כי על הנתבע להשיב לתובע את שכר הדירה שהלה נשא בו, אך לא בגין כל התקופה מיום 15.4.2011 ועד 15.5.2011, כי אם רק בגין התקופה שלא נוצלה על-ידי התובע (מיום 20.4.2011 ואילך), קרי: כחמש שישיות מתוך שכר הדירה החודשי של 2,150 ₪, או 1,800 ₪. אני ער לכך שהתובע הפקיד בידי הנתבע את שכר הדירה כדרישתו של זה, אולם נוכח טענותיו, שיש בהן ממש, לתשלום בכפייה, ולהגשת התביעה בסמוך לאחר יציאתו מן הדירה, יש מקום להורות על החזרת החלק היחסי מן הסכום כאמור.

5.התובע ישלם אפוא לנתבע פיצוי של 1,800 ₪ בתוספת הוצאות המשפט, 1000 ₪, וזאת בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כדין.

זכות לעתור לבית המשפט המחוזי לרשות ערעור על פסק הדין בתוך 15 ימים.

ניתן היום, ז' אב תשע"ב, 26 יולי 2012, בהעדר הצדדים.