פורת נ' סלקום ישראל בע"מ

פסק דין

עניינה של תביעה זו בגובה הפיצוי לו זכאי התובע, בגין שירותים בפלאפון נייד שלא בוטלו למרות בקשתו לעשות כן. הנתבעת אינה חולקת כי ראוי היה לבטל את השירותים, וכי התובע ככל שחוייב ועדיין מחוייב זכאי לקבל את כספו חזרה. הצדדים חלוקים בגובה הפיצוי – התובע טוען לפיצוי לדוגמא, מכוח חוק הגנת הצרכן, התשס"ח-2007 (להלן: "חוק הגנת הצרכן") והנתבעת מצידה טוענת לפיצוי בגובה 1,000 ₪.

הצדדים אינם חלוקים על עיקרן של העובדות. התובע היה מנוי על שירותי הנתבעת עד יום 25/10/2011, כאשר על שמו היו רשומים 4 קווים, שהיו בשימושו ובשימוש בני משפחתו. ביום 25/10/11 התנתק התובע באופן מוחלט מהנתבעת, לטענתו, לאחר שזו סירבה לזכות אותו בגין חיובי תוכן בהן חויב בנו בן ה- 11, על אף שלא עשה בהם כל שימוש.

אין חולק, כי לאחר הניתוק, הגיעו לתובע חשבונות חודשיים בסכום של כ- 88.44, בגין קו טלפון שלא חויב בגינו בעבר, כאשר בירור שעשה התובע העלה כי מדובר ב"חיוב דאבל", קרי – מספר נוסף שהיה צמוד לקו אחר שהיה בשימושו, כאשר לטענת התובע לא עשה גם בעבר שימוש בפונקציה זו ואף ביקש את הנתבעת לבטלה, דבר שלא נעשה.

התובע הוכיח, כי החיובים החודשיים נמשכים עד ל- 20/6/12, אף כי זוכה לגבי חלק מן התקופה. אמנם נציג הנתבעת טען, בדיון כי בבדיקה שערך מצא כי התובע זוכה בגין כל התקופה, אולם לא ניתן היה לקבל תשובה מכרעת לעניין זה בדיון.

אין מחלוקת, כי התובע שוחח מספר פעמים עם נציגי שירות, נדרש לשלוח טופס ניתוק, לטענתו שלח את הטופס פעמיים. התובע הציג אישורי פקס, אולם הנתבעת טוענת שלא קיבלה את הטפסים.

הנתבעת אף טוענת, כי בחלק מן הפעמים ניסתה להשיג את התובע טלפונית והדבר לא עלה בידה. התובעת צרפה לכתב הגנתה דו"ח הערות ללקוח הכולל נסיונות שונים להשיג את התובע, לרבות משלוח הודעת טקסט, נסיון להשיגו טלפונית, והערות כי טופס ניתוק לא התקבל וכי התבקש לשלחו ישירות לנציג השירות.

ב- 7/2/12 שלח התובע מכתב בו דרש שיוחזרו לו כל הסכומים בהם חויב, בצירוף פיצוי סמלי של 250 ₪, אולם תשובתה של הנתבעת שהגיעה רק ב- 1/4/2012 הייתה, כי טרם נתקבלה בקשה לניתוח של הקו החדש וכי על התובע לפנות לשירות לקוחות על מנת לטפל בכך.

סה"כ מדובר לטענת התובע בשבעה חיובים שגויים בסך של כ- 88 ₪ כל אחד, כאשר לטענת התובע עד עתה זוכה בסכום של 253 ₪ בלבד, ואלו הנתבעת טענה כי זוכה בכל הסכום.

התובע טען, כי בגין כל אחת מן ההפרות ראוי לחייב את הנתבעת בפיצויים לדוגמא, בסך 10,000 ₪, אך לצרכי תביעה זו הוא מעמיד את הפיצוי על גבול סמכותו של בית משפט לתביעות קטנות 32,700 ₪, שהוא גבול סמכותו העניינית של בית המשפט. התובע הציג כמה וכמה פסקי דין בהם חוייבו חברות שונות בפיצוי המקסימלי בחוק הגנת הצרכן בסך 10,000 ₪, בנסיבות שאינן רחוקות מן המקרה דנן, כשהתפיסה העומדת מאחורי גישה זו גורסת, כי יש ליתן שיניים לחוק הגנת הצרכן המאפשר פסיקת פיצויים לדוגמא, מתוך תקווה שהדבר יגרום לחברות לנהוג כיאות ולהמנע מלחייב את הלקוח שלא לצורך (ראה לדוגמא: ת"ק (ירושלים) 3375/09 יפרח רפאל נ' חב' סלקום בע"מ (פורסם בתקדין)).

הנתבעת מצידה טענה, כי באמת ובתמים לא קיבלה את הודעות הניתוק ששלח התובע, וכי אין לה אינטרס להציב את עצמה במקום בו היא חשופה לתביעות. כמו כן הפנתה הנתבעת לפסיקה התומכת בעמדתה, כי אין להפריז בפיצויים הנפסקים בגין עילות מסוג זה, כך לדוגמא, הפנתה הנתבעת לפסק הדין של כב' השופט מנהיים בת"ק 487/09 שלמה זריהן נ' סלקום (פורסם בנבו), בו דחה בית המשפט תביעה, חרף העובדה שקבע כי הלקוח לא הסכים ולא הבין את החבילה שהוצעה לו בפוסקו כדלקמן:

"דין התביעה להידחות. לא למותר להוסיף שגם אילו הייתי מקבל את התביעה לא הייתי מצליח להסביר לעצמי מדוע אדם שחויב ב-1,200 ₪ ביתר תובע למעלה מכפליים מכך. הגיע הזמן להבין שבית המשפט לתביעות קטנות איננו מכשיר להדפסת כסף גם לתובעים שהדין איתם. העובדה שהאגרות בבית משפט לתביעות קטנות הן מגוחכות ולמיטב ידיעתי גם מסובסדות אינה צריכה להצדיק את התופעה שאני נתקל בה ברובן המכריע של התביעות המוצדקות והיא שהסכומים הנתבעים ברובן של התביעות מנופחים בעליל".

וכן הפנתה הנתבעת לתק (י-ם) לאה ברגר נ' חב' אריאל בונוס בע"מ (פורסם בנבו), בו התייחס בית המשפט לנסיבות בהן יש להפעיל את סעיף 31א (א) לחוק הגנת הצרכן –

"אשר לפיצויים המבוקשים בגין התרעת הנתבעת, סעיף 31א (א) לחוק הגנת הצרכן קובע, כי בית המשפט רשאי לפסוק בשל הפרה, פיצויים שאינם תלויים בנזק, דהיינו, פיצויים לדוגמא, בסכום שלא יעלה על 10,000 ₪. הסעיף מפרט את השיקולים לפסיקת פיצויים לדוגמא ולקביעת גובהם. כפי שנפסק, נפסק אין לפסוק פיצויים לדוגמא כדבר שבשיגרה, אלא במקרים מיוחדים המצדיקים זאת (ראו פסק דינה של כב' השופטת א' שניידר בתק (י-ם) 4591/08 אלי בשן נ' וואלה שופמיינד (פורסם במאגרים) והפסיקה המצוטטת שם".

במקרה דנן, אכן פעלה הנתבעת בשלומיאליות רבה, התובע פנה שוב ושוב, וביקש כי החיוב יפסק, ונדחה בלך ושוב ובשליחת טפסים. אין ספק שהנתבעת כשלה. יחד עם זאת, הנתבעת הכירה בכך, היא אינה חולקת על חובתה להחזיר את כספיו של התובע, ככל שלא הוחזרו ואף סבורה שמגיע לתובע פיצוי, אלא עותרת לפסיקת פיצוי מידתי ולא מקסימלי. מעיון בכלל החומר בתיק, עולה כי הנתבעת נענתה לפניות התובע ועשתה נסיון לטפל ואף ניסתה להשיג את התובע ביוזמתה, לעקוב ולסיים את הטיפול.

בכל הכבוד, אני מתקשה לקבל את הגישה שכל רשלנות של חברה כמות הנתבעת, ואף כזו הנעשית בשלומיאליות ובלא הצדקה, צריכה להוביל לפסיקת פיצויים לדוגמא בשיעור המקסימאלי. למותר לציין, כי סכומי הכסף שיגרעו מן החברות לטובת יחידים כמו התובע, יגרעו בסופו של דבר מן הצרכנים כולם. לא הוכח, כי מדובר ב"שיטה" של הנתבעת, או במחדל שנעשה בזדון ובמכוון. התרשמתי, כי מדובר במקרה של כשל נקודתי.

בנסיבות העניין, אני סבורה שפיצוי בסך של 1,000 ₪ מבטא את האיזון הראוי. הא הראיה שהתובע עצמו דרש בפנייתו הראשונה לתובעת פיצוי של 250 ₪, וכי מדוע כניסה אל בין כותלי בית המשפט מצדיקה את הגדלת הפיצוי פי 120 ויותר?

הנתבעת, תשלם איפוא לתובע פיצוי בסך 1,000 ₪, וכן הוצאות משפט בסך 400 ₪. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום, שאם לא כן, ישאו ריבית והצמדה כחוק. כמובן שככל שלא הוחזרו לתובע כל הכספים שנגבו, תחזיר הנתבעת לתובע את הכספים באופן מיידי.

לצדדים נתונה הזכות להגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום.

ניתן היום, ו' אב תשע"ב, 25 יולי 2012, בהעדר הצדדים.