פיצוי למוגבל שלא הורשה להכנס לבית קפה בשל התנהגותו הנובעת מהמוגבלות

אני מתיר את פרסום פסק הדין, למעט כל פרט העלול  להביא לפרסום שמו של התובע.

1. התובע נהג לפקוד את בית הקפה שניהל הנתבע, לשתות משקה קל, לאכול דבר מה ולהמשיך לדרכו. כך עשה מספר שנים, עד שיום אחד ביקש ממנו הנתבע שלא יוסיף עוד לבוא לבית הקפה. התובע נפגע ועל כן הגיש תביעה זו.

2. הנתבע לא הכחיש שביקש מהתובע שלא להגיע עוד לעסקו (להלן - בית הקפה) וטען בכתב הגנתו שעשה כן בשל שהתובע "התנהג בצורה ברוטלית, ברברית ומשפילה כלפי לקוחותיי, דבר אשר גרם לפגיעה בפרנסתי, משום שלקוחות היו עוזבים את החנות שהתובע היה נכנס אליה".

3. בכתב התביעה נטען כי התובע הופלה בניגוד לחוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, התשס"א - 2000, אולם במהלך הדיון התברר כי הסיבה למניעת כניסתו של התובע לבית העסק, אינה קשורה לעילות ההפליה  בהן עוסק חוק זה, אלא, כפי שיוסבר להלן, למוגבלות ממנה סובל התובע .

4. הנתבע הכחיש שאמר לתובע שלא להגיע עוד לבית הקפה, בפני יתר הלקוחות, אלא טען כי "אמרתי לו את זה בארבע עיניים. ביקשתי ממנו בבקשה אל תבוא לפה יותר". לשאלת בית המשפט לסיבת הבקשה השיב הנתבע "הלקוחות שלי אמרו לי שזה לא מכבודם לשבת כשהתובע נמצא אצלי... זה היה או הוא או לקוחות אחרים שאני אפסיד. כי הוא המוני וצועק... הוא התנהג ברברית. הוא מגיע למקום לוקח שני בקבוקים של ליטר וחצי ושקית גדולה של במבה הוא תוך 10 דקות מסיים את השתייה וכל הבמבה על הרצפה. לקח לי 10 דקות כל פעם לנקות אחריו. הוא עשה רעש ודיבר עם לקוחות אחרים.. אני ביקשתי ממנו ללכת כי לא היה לאנשים נוח לשבת לידו" .

5. במהלך הדיון התרשמתי מהתובע באופן בלתי אמצעי ונוכחתי לדעת כי מדובר באדם הסובל ממגבלה קוגניטיבית או נפשית כלשהי, אשר מהותה לא התבררה עד תום. יחד עם זאת קשה היה שלא להבחין בכך, בשל התנהגותו במהלך הדיון  והתובע אף טען כי תקופה מסוימת (הסמוכה לתקופה הרלוונטית) היה פסול דין ומונה לו אפוטרופוס לדין .

6. בשל כך בקשתי לברר עם הנתבע שמא בבסיס סירובו לאפשר לתובע להגיע לבית הקפה, עמדה מוגבלותו, אך הנתבע הכחיש זאת.  יחד עם זאת לאחר ששמעתי את הצדדים והגם שהתובע לא טען זאת בכתב תביעתו (ואף לא במהלך הדיון) הגעתי למסקנה ברורה כי הסיבה בעטיה התבקש התובע שלא להגיע עוד לבית הקפה נעוצה במוגבלות ממנה הוא סובל.

7. למעשה די בגרסת הנתבע כדי לקבוע כי התובע הופלה מחמת מוגבלותו. ההתנהגות אותה תיאר הנתבע, אשר הייתה "שלא לכבודם" של לקוחותיו, הנה התנהגות הנובעת כל כולה ממוגבלותו של התובע. הנתבע עצמו הודה כי משך שנים נהג התובע באותה צורה בדיוק, אך הוא לא העיר לו שכן "כל עוד זה לא פגע ואני צריך להיות יחד איתו 10 דקות והוא קונה ..שתקתי. ברגע שזה פוגע לי בלקוחות..." .

8. הנה כי כן, הנתבע הבין שאין מדובר במי אשר מגיע לבית העסק במטרה להרע לו, או להפריע לו, או להבריח את לקוחותיו, אלא במי שהגורל התאכזר אליו והתנהגותו הנה בשל מוגבלותו. מטעם זה לא מצא להעיר לו (וטוב עשה) משך שנים רבות. ברי כי לו היה מתרשם הנתבע שהתנהגותו של התובע הנה נשלטת ומכוונת להרע לו, היה מעיר לו ומונע את הגעתו  למקום זמן רב קודם לכן.

9. בהתאם לעדות הנתבע הוא נכנע ללקוחותיו, אשר הציבו בפניו בחירה "או הוא או אנחנו" ובחר לסלק את התובע מבית הקפה ולשמור על לקוחותיו. כאשר קבעתי כי הנתבע היה מודע לכך שהתנהגותו של התובע נובעת ממוגבלות ממנה הוא סובל, הרי שבכך פעל הוא בניגוד לחוק   שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, תשנ"ח-1998 (להלן - החוק או חוק שוויון זכויות) , כאשר מנע מהתובע גישה לבית הקפה בשל מוגבלותו. לעניין זה אינני נזקק לחזקות הקבועות בסעיף 10סה(א) לחוק, שכן ניתן להגיע ללא כל קושי למסקנה שהסיבה למניעת כניסתו של התובע לבית הקפה הנה מוגבלותו. יחד עם זאת אציין כי הנתבע לא סתר את החזקות הקבועות בסעיף הנ"ל, כך שאף אם שגיתי במסקנתי הנ"ל, ניתן להגיע לאותה מסקנה באמצעות החזקה שלא נסתרה. 

10. חוק שוויון זכויות, כאמור בסעיף המטרות הנזכר בראשיתו, בא לעגן עלי חוק את זכותו של אדם הסובל ממוגבלות כלשהי, להשתתתפות שוויונית בכל תחומי החיים של החברה, על מנת לאפשר לו לחיות את חייו בעצמאות ובכבוד. ניתן היה לגרוס שמדובר בקביעה ברורה מאליה אשר אין צורך בחוק על מנת להגשימה, אלא שמציאות החיים טפחה על פנינו וגילתה כי אנשים הסובלים ממגבלה גופנית או קוגניטיבית אינם זוכים ליחס שווה בתחומים רבים ועל התבקשה חקיקה אשר תבטיח מתן יחס שווה והזדמנות שווה.

11. יחד עם זאת, ראוי לברך על כך שהחברה הישראלית עברה תמורות של ממש ביחסה לאנשים עם מוגבלויות. אם בעבר, נדמה היה שעל אוכלוסיה זו להתאים עצמה לכלל, הרי שכיום ברי לכל שעל אלו שהמזל האיר להם פנים, לעשות להקלת חייהם של אלו שמזלם האיר פחות ולו על ידי מתן אפשרויות שוות לכל והקלה ככל שניתן על הקשיים מהם סובל בעל המוגבלות. יפים להפליא הם דבריו של כב' השופט חשין בבג"צ 6790/98 אברץ נ' פקיד הבחירות לעיריית ירושלים, פ"ד נב(5) 323 :

בימים שמכבר התייחסה החברה לנכה כאל-אדם יוצא-דופן שהחברה אינה חבה לו דבר. אל מכת-שמים שניחתה על הנכה צירפה עצמה מכת-אדם אף-היא. בחברה של ימינו סוברים אנו אחרת, ועושים אנו לקביעתם של הסדרים שיקלו על הנכה, שיעזרו לו - ככל הניתן - לשכוח ולו-לרגע כי נכה הוא, שייטעו בו הרגשה כי שווה הוא לזולתו. נכה-רגליים הרתוק לכיסא-גלגלים, לא נוכל - ככל שנתאמץ - להעמידו על רגליו. ואולם, אין כל טעם טוב שבעולם כי נפגע בזכותו להצביע, בזכותו לשמוע קונצרט, בזכותו להיכנס לבית-קולנוע, בזכותו ללמוד בבית-ספר ובאוניברסיטה, בזכותו להיות כאחד האדם כל עוד אין הוא נצרך לעמוד על רגליו.

12. יחד עם זאת ראוי להזכיר כי המצב עדיין אינו מניח את הדעת ועד לשוויון מלא הדרך עוד לפנינו. ראה לעניין זה את דבריה של כב' השופטת ע. הוד בתא (נצ') 3939-06            עאליה אבו אלחוף נ' המכללה האקדמית תל-חי (פורסם בנבו ; 18.1.09 )

החוקים הקיימים בתחום טרם יושמו במלואם ובעלי מוגבלויות רבים אינם זוכים למימוש זכויותיהם באופן שיוויוני. בכדי שיתרחש שינוי אמיתי ומהותי נדרש, כי החקיקה המעגנת את זכויות בעלי המוגבלות תחלחל מטה ותיושם בחיי היום יום. ראוי, כי עולם המשפט יעמוד בחזית המאבק למען זכויות החוליות החלשות בחברה. בשל המצב הקיים כיום, בעלי המוגבלות אינם סובלים בשל מוגבלותם בלבד, כי אף בשל יחס החברה כלפיהם ואטימותה לעיתים בנוגע למצוקתם וצרכיהם.

13.  נראה כי המקרה נשוא תביעה זו ממחיש את חששו של בית משפט השלום בעניין אבו אלחוף הנ"ל, שמא החוקים שביקשו לעגן את זכותם הטבעית של אנשים בעלי מוגבלות בחברה, טרם חלחלו מטה בחיי היום יום. במקרה זה, ראינו שהתובע הנו בעל מוגבלות בולטת והנתבע היה מודע לה. מוגבלות זו הנה כהגדרה בחוק, שהרי מדובר ב "אדם עם לקות פיסית, נפשית או שכלית לרבות קוגניטיבית, קבועהאו זמנית, אשר בשלה מוגבל תפקודו באופן מהותי בתחום אחד או יותר מתחומי החיים העיקריים".

14.  סעיף 19 ו' לחוק קובע כי:

19ו.        (א)   מי שעיסוקו במתן שירות ציבורי, בהפעלת מקום ציבורי או בהספקת מוצר, לא יפלה אדם מחמת מוגבלותו בכל אחד מאלה, לפי הענין: