העליון: כשמדובר בתאונת דרכים, נטל ההוכחה לגבי זהות נהג ברכב פוגע מוטל על המבטחת

השופט י' עמית:

           על מי נטל ההוכחה לגבי זהות הנהג, מקום בו ידועה "זהות" הרכב הפוגע - האם על מבטחת הרכב או על קרנית? על שאלה זו נסב הערעור שלפנינו.

העובדות הצריכות לעניין

1.        המשיב 1 (להלן: התובע), יליד 4.5.1992, נפגע כהולך רגל בתאונת דרכים ביום 15.3.1998, כתוצאה מפגיעת רכב הונדה (להלן: הרכב) אשר המשיב 8, נימר אגבאריה ז"ל (להלן: נימר) היה רשום כבעליו בעת התאונה, וביני לביני הלך לעולמו בנסיבות שאינן מענייננו. הרכב היה מבוטח על ידי המשיבות 5-4 (להלן: המבטחות) בפוליסת ביטוח חובה תקפה לפי הוראות פקודת הביטוח לרכב מנועי (נוסח חדש), התש"ל-1970. הכיסוי הביטוחי כלל את נהיגתו של נימר וכל נהג בפקודתו, ובלבד שיש לו רישיון נהיגה בר תוקף. יצוין, כי עוד לפני מותו של נימר נגבתה ממנו הודעה במשטרה ולפיה התיר למשיב 6, קאסם אגבאריה (להלן: קאסם), את השימוש ברכב.

2.        מספר ימים לאחר התאונה, ביום 19.3.1998, נגבתה מקאסם הודעה במשטרה, וקאסם אישר כי הוא נהג ברכב בעת התאונה. אלא שבהמשך התעורר חשד אצל המבטחות כי מי שאכן נהג ברכב בשעת התאונה היה המשיב 7, מוסא אנואר עבד אל לטיף אגבאריה (להלן: אנואר), אשר לא החזיק ברישיון נהיגה בר תוקף. ביום 20.9.2004 זומנו קאסם ואנואר למשטרה בחשד כי מסרו עדות שקר לגבי זהות הנוהג ברכב, ובכך עברו עבירה של קשירת קשר להונות. קאסם ואנואר שמרו על זכות השתיקה, והודיעו כי יהיו מוכנים להעיד בבית המשפט.

3.        ביני לביני, ביום 27.4.2000 הגיש התובע באמצעות הוריו (המשיבים 3-2 להלן: ההורים, המשיבים 1-3 להלן: התובעים) תביעה כנגד המבטחות וכנגד המערערת (להלן: קרנית) מבלי לציין את שם הנהג. המבטחות טענו כי ללא צירוף הנהג-הפוגע כנתבע נוסף, לא יכולה לקום עילת תביעה כנגדן, וכן נטען כי לנהג הרכב לא היה רישיון בר תוקף.

           ביום 24.1.2002 הוגש כתב תביעה מתוקן אליו צורף קאסם כנתבע, כמי שנהג ברכב בעת התאונה. בכתב התביעה המתוקן טען התובע כי אינו יודע בוודאות מי היה נהג הרכב בשעת התאונה, וכי צירופו של קאסם נעשה בהסתמך על הרישום המשטרתי. המבטחות חזרו וטענו כי נהג הרכב היה אנואר.

           למותר לציין את נפקותה של המחלוקת לגבי זהותו של הנהג, שאם הנהג הוא אנואר, שלא החזיק ברישיון תקף, תישלל האחריות הביטוחית של המבטחות וחובת הפיצוי תוטל לכתפי קרנית.

פסק דינו של בית משפט קמא

4.        התובענה התבררה בפני השופט ג' גינת, ואחרי כן בפני סגן הנשיא ש' ברלינר. כאשר החלה שמיעת ההוכחות בתיק ביום 26.6.2011, התובע היה כבר כבן 19, אך לא הובא להעיד בפני בית המשפט, הן נוכח מצבו (התובע סובל מפיגור ללא קשר לתאונה) והן מאחר שממילא אינו זוכר מי פגע בו (עמוד 30, שורה 14 לפרוטוקול). גם אביו של התובע, שעל פי הודעתו של קאסם נכח במקום בסמוך למועד האירוע ואף פינה את התובע יחד עם קאסם לבית החולים בעפולה, לא זומן להעיד בבית המשפט המחוזי. לבסוף, גם קאסם ואנואר, לא העידו בפני בית המשפט, כך שמלבד תיק המשטרה שהוגש על ידי הצדדים, לא הונחה בפני בית המשפט כל ראיה נוספת.

5.        משרב הנסתר על הגלוי, קבע בית המשפט כי אין ביכולתו לקבוע מי נהג ברכב שפגע בתובע, וכלשונו "אפשר שהיה זה קאסם; אולי מוסא [אנואר, י.ע]; אולי אדם אחר. אין לדעת מי הנהג; אין לדעת אם נהג ברשות מי מבעלי הדין, ומי הוא זה שהתיר לנהג, אם בכלל, לנהוג ברכב ההונדה" (פסקה 17 לפסק הדין). לאור קביעה זו, ובהתבסס על סעיף 12(א)(1) חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפלת"ד), קבע בית המשפט כי קרנית היא שצריכה לשאת בנטל הפיצויים.

           את גובה הנזק העמיד בית משפט קמא על הסך של 700,000 ש"ח למרות שגם בנושא הנזק לא הובאה כל ראיה, והתובעים הסתמכו אך ורק על חוות הדעת הרפואית שהונחה בפני בית המשפט. מתוך סכום זה, עיכב בית משפט קמא לבקשת המערערת הסך של 350,000 ש"ח עד להכרעה בערעור.

           על פסק דינו של בית משפט קמא נסב הערעור שלפנינו.

טענות הצדדים

6.        לטענת קרנית - שנתמכה על ידי קאסם ואנואר - נהג הרכב הפוגע היה קאסם (בכך תמכו גם התובעים, מחוסר ידיעה וודאית לגבי זהות הנהג). מכל מקום, משנקבע כי לרכב הפוגע בתאונה הייתה פוליסת ביטוח חובה, קמה חובה על המבטחות מכוח סעיף 12(א) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפלת"ד), ונטל ההוכחה לסתור מוטל על כתפיהן.

7.        המבטחות טענו כי הנהג ברכב הפוגע היה אנואר. למצער, לא הוכח במאזן הסתברויות כי הנהג ברכב היה קאסם, שכן לא די באישור המשטרה, שאינו מהווה רשומה מוסדית כהגדרתה בפקודת הראיות, ואשר נסמך על הודעתם של קאסם ואנואר שנחקרו על ידי המשטרה בחשד ל"החלפת נהגים". לשיטת המבטחות, נטל ההוכחה בשאלה מי נהג ברכב בעת התאונה מוטל על התובעים, שלא עשו מאמץ סביר להוכיח את זהות הנהג. עוד טענו המבטחות כי הודעתו של נימר שנגבתה טרם מותו, ולפיה התיר את השימוש ברכב לקאסם, אינה קבילה משום שלא נחקר עליה ולא חל עליה החריג של אמרת נפטר המנוגדת לאינטרס. עוד נטען כי חוסר שיתוף הפעולה של התובעים, קאסם ואנואר מהווה עשייה במתכוון של "דבר שהיה בו כדי למנוע מן המבטח את בירור חבותו או להכביד עליו" (סעיף 24(ב) לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981), ומשכך הן זכאיות פטור מלא מחובת ביטוח לפי סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח.

8.        לעניין הנזק, הסכימו התובעים בישיבת קדם הערעור כי סכום הפיצוי שנפסק יופחת ויעמוד על סכום כולל של 350,000 ש"ח. קרנית והמבטחות הסכימו להותיר את נושא הנזק לשיקול דעת בית המשפט. משכך, ברוח הצעת בית המשפט קמא עובר לפסק הדין, הצעה שהייתה מוסכמת על כל הצדדים ובגינה, כך נטען, לא הביאו התובעים ראיות בשאלת הנזק, אעמיד הסכום שנפסק על הסך של 350,000 ש"ח, וענייננו יתמקד בשאלה המהותית-ראייתית שהניחו הצדדים לפתחנו.

על מי נטל ההוכחה לגבי זהות הנהג ברכב המבוטח?

9.        אקדים ואומר כי איני רואה להתערב בהחלטתו של בית משפט קמא "שלא להחליט" בדבר זהות הנהג - האם קאסם או אנואר (שלא היה ברשותו רשיון נהיגה בתוקף בעת התאונה). זאת, למרות שלכאורה יש ממש בטענת קרנית, כי הודעתו הראשונה של קאסם במשטרה היא עדות בניגוד לאינטרס שלא להפליל את עצמו. מובן כי בית משפט קמא לא פטר עצמו במישור המשפטי, ולא נתכוון לפטור עצמו מהחלטה, שהרי האמירה "למד לשונך לומר איני יודע" (ברכות ד ע"א) לא לשופט היושב על מדין נועדה, ואין השופט יכול להתנצל מחובתו להגיע לדעה ברורה ומוחלטת בכל שאלה משפטית המתעוררת בפניו (ראו, לדוגמה, דברי השופט זילברג בע"א 238/53 כהן נ' היועץ המשפטי לממשלת ישראל פ"ד ח(4) (1954); דברי השופט חשין בע"פ 7741/04 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.2.2005)). במישור העובדתי, מצא בית משפט קמא כי אין ביכולתו להגיע למסקנה בדבר זהותו של הנהג ברכב המבוטח, ואם "נתרגם" את הדברים למינוח המשפטי המקובל, הרי שבית משפט קמא סבר כי כאשר כפות המאזניים לגבי זהות הנהג ברכב המבוטח מעויינות, הנטל רובץ על קרנית להוכיח את זהות הנהג.