א. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט שפירא) בעמל"ע 7505-03-12 מיום 14.5.12, במסגרתו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין (עו"ד מוזר, הכהן ופנקס) בבד"א 100/11 מיום 7.2.12. בית הדין הארצי דחה את ערעורו של המבקש, וקיבל חלקית את ערעור המשיבה על פסק דינו של בית הדין המשמעתי המחוזי (עו"ד שלו, קליין ושריק) בבד"מ 29/09 מיום 10.7.11; בית הדין המחוזי הרשיע את המבקש בעבירה של עשיית פרסומת אסורה לפי כלל 3 לכללי לשכת עורכי הדין (פרסומת), התשס"א-2001 (להלן כללי הפרסומת) וסעיפים 55, 61(1) ו-61(2) לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 (להלן החוק). כן הורשע המבקש בעבירה של פגיעה בכבוד המקצוע לפי סעיפים 53 ו-61(1) לחוק ובעבירה של התנהגות שאיננה הולמת את המקצוע לפי סעיף 61(3) לחוק. בית הדין המחוזי השית על המבקש 12 חודשי השעיה על תנאי מעיסוק בעריכת דין, נזיפה וקנס בסך 20,000 ש"ח. בית הדין המשמעתי הארצי קיבל חלקית את ערעור המשיבה והשית על המשיב קנס בסך 75,000 ש"ח (שאר רכיבי העונש הותרו על כנם). עיקר עניינו של התיק - מה דין פרסומת של חברת עורכי דין לעניין האחריות המשמעתית של עורך דין בעלים בחברה, שפירסם את הדברים.
רקע והליכים
ב. המבקש, עורך דין ושותף בחברת עורכי הדין עזריאלנט לישראל, פירסם בשם החברה פרסומים בעיתונות הכתובה ובאמצעות נייר מכתבים, שלפי הכרעת הדין בבית הדין המחוזי הם פרסומת אסורה המפרה את כללי הפרסומת. אחד הפרסומים הובא בפסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי, והוא נדפס בגליון "ידיעות אחרונות" מיום 13.2.09, וכלהלן:
"מזה שנים ניצבת חברתנו בחוד החנית של משפט הגירושין. מאחורינו אלפי מקבלי שירות מרוצים, עשרות תקדימים, ומאות פסקי דין חשובים, מאמרים, רעיונות יצירתיים ואסטרטגיות גירושין מנצחות, ששינו את חייהם של אנשים רבים, באמתחתנו פתרונות יחודיים וכלים מתקדמים לתכנון אסטרטגי רב תחומי, החיוני לגירושיהם של מנהלים בכירים, בעלי נכסים, מנהלי עונדי היי-טק, עצמים, בעלי מקצועות חופשיים ובני/בנות זוגם".
"לנצח את הגירושין משמע להשיג את התוצאה הטובה והרצויה לך במהירות, באלגנטיות, במחיר אישי, רגשי וכלכלי מינימלי, תוך הבטחת עתיד טוב יותר לך לילדיך. אם ברצונך לנצח את הגירושין עליך לפתח, בראש ובראשונה אסטרטגיות גירושין אינטגרטיבית, בעזרת עורכי הדין הטובים ביותר שביכולתך להשיג".
"חברת עורכי הדין עזריאלנט לישראל עוצמה, תחכום ויצירתיות בגירושין מורכבים"
המבקש הועמד לדין משמעתי בעבירות הנזכרות.
ג. הדיון בשלוש הערכאות הקודמות נסב על שתי טענות מרכזיות של המבקש (אשר נשנו לאורך כל ההליכים): הראשונה, כי חברת עורכי דין איננה כפופה לכללי האתיקה של הלשכה, ובפרט לכללי הפרסומת להם כפוף עורך דין בשר ודם; על כן -כנטען - לא ניתן לייחס למבקש אחריות משמעתית לעבירות שבוצעו על ידי החברה. והשניה, כי כנגד המבקש ננקטה אכיפה בררנית בכל הנוגע לכללי הפרסומת. בבקשה שבפני חזר המבקש על אלה, בנוסף לטענות כנגד הרשעתו בעבירות של פגיעה בכבוד המקצוע והתנהגות שאינה הולמת, וכנגד חומרת העונש. נסקור בתמצית את ההליכים הקודמים.
בית הדין המשמעתי המחוזי
ד. במרכז דיונו של בית הדין המחוזי עמדה הצעת החוק לתיקון חוק לשכת עורכי הדין (תיקון מס' 9), תשל"ה-1974 (הצעות חוק 1142, עמ' 6 (15.10.74)), אשר הציעה להסדיר את אפשרות המעבר לעיסוק בעריכת דין במסגרת חברות עורכי דין. הצעת חוק זו כללה את סעיף 59ד, שהושמט בתיקון כפי שנתקבל (תיקון מס' 11 מתשל"ח-1978), ואשר הציע את העיקרון, כי "עשתה חברת עורכי דין דבר אשר אילו עשה אותו עורך דין היו רואים אותו כעבירת משמעת, וראו בכך עבירת משמעת של כל אחד מחבריהם". למעט שני חריגים. לשיטת המבקש, השמטת הסעיף מן התיקון שנתקבל מצביעה על שוני לגבי החברה באשר לכפיפות להוראות המשמעת שבדין, וממילא משליכה על השותף בה. לשיטת בית הדין, סעיף 59ו לחוק, שנתקבל בתיקון, נועד ליצור זהות עקרונית בין חובתו וכפיפותו של עורך הדין היחיד לחוק ולכללי האתיקה, לבין חובתו וכפיפותו לכללים ולחוק בעיסוק במקצוע במסגרת חברה. בית הדין דן באריכות בהסדרה המשפטית של פרסומת מטעם עורכי דין, ובשינוי המשפטי שאירע בעקבות מתן האפשרות לעורכי דין לפעול באמצעות חברות, והטעים, כי בחינה מעמיקה של התיקון על סעיפיו האחרים (הדנים בחובותיה של חברת עורכי דין), מלמדת על זהות לעניין המשמעת בין חברת עורכי הדין לבין עורך הדין; וכי כוונת המחוקק המפורשת הייתה, שבמעבר של עורך הדין מעיסוק עצמאי במקצוע לעבודה במסגרת חברה, לאייגרעואחריותו האישית וכפיפותו לכללי האתיקה ולחוק. מכאן קבע בית הדין ביחס לטענה הראשונה, כי חברת עורכי הדין, כמו עורכי הדין הפועלים מטעמה, כפופה לכללי הפרסומת - ואינה יכולה לפעול באופן שאילו עורך הדין האינדיבידואלי שהוא בעליה, היה פועל בו, היתה בכך הפרה של כללי הפרסומת.
ה. בית הדין קבע, כי לא ניתן לנתק בין פעולות החברה לבין עורך הדין הפועל באמצעותה. מכאן, כי המבקש חב אחריות אישית לפרסומת האסורה, גם אם נעברה פורמלית על ידי החברה. הוטעם, כי פרסומת לחברה היא באופן מובנה פרסומת בעקיפין לעורך הדין עצמו, וגם מטעם זה חב המבקש אחריות אישית למעשים. עוד דחה בית הדין המחוזי את הטענה שעניינה אכיפה בררנית, מן הטעם שלא הורם נטל הראיה לעניין זה, ולא הופרכה חזקת החוקיות ממנה נהנית לשכת עורכי הדין. לבסוף קבע בית הדין, כי במקרה הנוכחי אכן, מדובר בפרסומת אסורה לפי כללי הפרסומת. בית הדין בחן את שיקולי הענישה, ביניהם עברו הנקי של המבקש ותקדימיות הסוגיה; מנגד נשקלו לחומרה, בין היתר, היקף המעשים בהם הורשע המבקש והימשכותם, וצוין כי חרף פניות מצד המשיבה לא הופסקו אלה עד להכרעת בית הדין המשמעתי. בסופו של יום, השית בית הדין המחוזי על המבקש את העונשים המצוינים מעלה, בהדגישו את ההיבט הכלכלי של העבירות ואת הרווח שגרף המבקש כתוצאה מהן.
בית הדין המשמעתי הארצי
ו. לבית הדין הארצי עירער המבקש הן על הכרעת הדין, הן על חומרת העונש. המשיבה עירערה על קולתו. בית הדין הארצי דחה את ערעורו של המבקש והטעים, כי הרקע למעבר עורכי הדין לעיסוק במסגרת חברה נבע בעיקר מטעמים כלכליים הנוגעים להטבות מס נלוות; אבן הנגף העיקרית למהלך החדש, הייתה החשש בפני פגיעה באחריות האישית עליה מבוסס המקצוע. בסקירת ההיסטוריה החקיקתית של התיקון ניתן להיוכח, כי מצוות המחוקק היתה, שעורך הדין יישאר אחראי באופן אישי למעשיו ומחדליו; חברת עורכי הדין אינה יכולה לשמש כלי להכשיר פעולות האסורות באופן אישי על עורך הדין. הוטעם, כי ההרשעה מבוססת על אחריותו האישית של עורך הדין, בקובלנה שהוגשה כנגדו (ולא כנגד החברה), ולא על "הרמת מסך" בינו ובין החברה בו הוא פועל. עוד הוטעם, כי השמטת סעיף 59ד בהצעת החוק מן התיקון בחוק כפי שנתקבל מהוה ראיה דווקא להידוק אחריותו האישית של עורך הדין, שכן הסעיף המוצע כלל שני תנאים בהם לא ייחשב עורך הדין כמי שביצע את העבירות. לשיטת בית הדין הארצי, סעיף 59ו קובע מפורשות ובצורה כוללת, כי אחריותו האישית של עורך הדין איננה משתנה בעקבות עבודתו כחלק מחברה.
ז. ביחס לטענות בדבר אכיפה בררנית, קבע בית הדין הארצי, כי גם אם מדובר באכיפה חלקית, דומיננטיות ההפרה דנא מצדיקה את העמדתו לדין של המבקש. לעניין הערעורים על העונש, קבע בית הדין הארצי, כי במכלול השיקולים הקל בית הדין המחוזי עם המבקש, ויש להשית עליו קנס בסך 75,000 ש"ח. הוטעם, כי אין לקבל את בקשת המשיבה לעונש השעיה בפועל אשר יפגע במבקש בצורה קשה מדי, אך בהתחשב בהיקף הניכר של הפרסום האסור ומספר השנים לאורכן נעברו העבירות יש להחמיר בעונשו הכספי של המבקש.
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
ח. על הכרעת הדין וחומרת העונש עירער המבקש לבית המשפט המחוזי בירושלים, וחזר על עיקרי הטענות שהוזכרו מעלה. מנגד עירערה המשיבה על קולת העונש. המבקש טען, כי הרשעתו בעבירות שנעברו על ידי החברה היא בבחינת חקיקה שיפוטית אשר אין לה מקום. המשיבה חזרה אך היא על עיקרי טיעוניה לעניין קולת העונש. בית המשפט המחוזי, סמך ידו על נימוקי הרשעתו של המבקש כפי שנקבעו בשתי הערכאות הקודמות, והחליט כי בכל הנוגע לעונש, אין עילה להתערבותו כערכאה שלישית.
הבקשה
ט. את אדניה של בקשת רשות ערעור זו סמך המבקש על טענות שהועלו לאורך כל ההליכים בעניינו, קרי כי החברה איננה כפופה לכללי האתיקה ולחוק המסדירים את חובותיו של עורך דין בשר ודם, וכי בכל מקרה אין לייחס למבקש אחריות משמעתית לעבירות שנעשו על ידי החברה. עוד נטען, כי המבקש הורשע, ללא דיון, ב"עבירות סל" של התנהגות שאינה הולמת ופגיעה בכבוד המקצוע, ושוב- כי ננקטה נגדו אכיפה בררנית. לבסוף נטען, כי עונשו של המבקש הוחמר יתר על המידה בהתחשב באופיה התקדימי של הפסיקה ובעברו הנקי.
הכרעה