1. תביעה לפסיקת פיצויים לפי חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, תשס"א-2000 (להלן: " חוק איסור הפליה").
2. התובעת היא תלמידת תיכון המתגוררת בבית שמש. לטענתה בעת שנסעה ביחד עם שתיים מחברותיה בקו אוטובוס שמפעילה הנתבעת 2 (להלן: " סופרבוס") פנה נהג האוטובוס - הוא הנתבע 1 (להלן: " הנהג") אליה ואל חברותיה וביקש מהן לעבור לשבת בחלקו האחורי של האוטובוס על מנת לאפשר לשני גברים חרדים שעמדו לידן לשבת בקדמתו. בכך, כך לפי הטענה, הופלתה על רקע מין בניגוד לחוק איסור הפליה.
3. בכתב הגנתם הכחישו הנתבעים את טענות התובעת וטענו, בין היתר, כי קו האוטובוס המדובר איננו "אוטובוס למהדרין"; כי הנהג מעולם לא פנה אל התובעת ולא הורה לה לעבור מקום; כי התובעת היא שבחרה לשנות את מקומה על דעתה "כנראה על פי ייעוץ משפטי שקיבלה וזאת למטרת בצע כסף ותו לא".
הפרדת נשים בתחבורה הציבורית - הערה מקדימה
4. שאלת ההפרדה בין גברים ונשים בתחבורה הציבורית נדונה זה מכבר בפני בית המשפט העליון (בג"ץ 746/07 נעמי רגן נ' משרד התחבורה ([פורסם בנבו], 5.1.2011)). בית המשפט קבע כי הפרדה כפויה, על מי שאינם חפצים בה הינה אסורה. כפי שנקבע "מפעיל תחבורה ציבורית (כמו כל אדם אחר) אינו רשאי לומר, לבקש או להורות לנשים היכן עליהן לשבת באוטובוס רק משום היותן נשים ... והן רשאיות לישב בכל מקום שתרצינה" (שם, בפסקה י"ט לפסק דינו של השופט רובינשטיין). הדברים ברורים מאליהם. בית המשפט העליון אף הביע תמיהה על כך שבישראל ובימינו יש צורך בכתיבת הדברים.
בית המשפט עמד בהרחבה על המלצותיה ומסקנותיה של ועדה "לבדיקת הסדרי ההסעה בתחבורה הציבורית בקווים המשמשים את המגזר החרדי" - שהנחיותיה הפכו להסדר חוקי ומחייב - וסמך ידו על המתווה הכולל עליו המליצה הוועדה לפיו, בין היתר, יחויבו מפעילי תחבורה ציבורית שלא להפעיל כל 'פרקטיקות' של הפרדה או הפליה כנגד נוסעים ויעשו ככל יכולתם למנוע גילויים של כפיה מצד נוסעים (שם, בפסקה י"א).
5. בשולי הדברים עמד בית המשפט - מבלי לקבוע מסמרות בדבר - כי הסעדים האפשריים שיעמדו לנפגע במקרה של פגיעה קונקרטית כוללים, בין היתר, סעדים מכח חוק איסור הפליה ובפרט מכח הפרת הוראת ס' 3(א) לחוק המהווה עוולה נזיקית לפי ס' 5 לחוק (שם, בפסקה ל"ד לפסק הדין).
6. ס' 3(א) לחוק איסור הפליה קובע כי:
"מי שעיסוקו בהספקת מוצר או שירות ציבורי או בהפעלת מקום ציבורי, לא יפלה בהספקת המוצר או השירות הציבורי, במתן הכניסה למקום הציבורי או במתן שירות במקום הציבורי, מחמת גזע, דת או קבוצה דתית, לאום, ארץ מוצא, מין, נטיה מינית, השקפה, השתייכות מפלגתית, מעמד אישי או הורות".
7. אכן, תכליתו של החוק לקדם את השוויון ולמנוע הפליה בכניסה למקומות ציבוריים ובהספקת מוצרים ושירותים ציבוריים (ס' 1 לחוק). בכלל זה נועד החוק למנוע הפליה כאמור בשירותי התחבורה הציבורית (ס' 2 לחוק).
8. תכליתו של חוק איסור הפליה, כעולה מדברי ההסבר להצעת החוק, היא להתמודד עם התופעה השלילית והקשה של סירוב לאפשר לאדם כניסה למקום ציבורי או לספק לו שירות או מוצר, רק בשל השתייכותו לקבוצה, ובמיוחד קבוצה שיש לגביה היסטוריה של הפליה בעבר. החוק נועד לאפשר לכלל האוכלוסייה הזדמנויות שוות בהנאה ממוצרים, משירותים וממקומות המיועדים להיות פתוחים לציבור הרחב. החוק בא לקדם את ההגנה על כבוד האדם, להגן עליו מפני הפליה גם בתחום המשפט הפרטי, ולהקנות עילת תביעה אזרחית בשל הפליה, בסייגים הקבועים בו (ראה דברי הסבר להצעת חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות ציבוריים, התש"ס-2000, ה"ח 2871, 370).
9. לטעמי, לא יכולה להיות מחלוקת כי המעשים המיוחסים לנתבעים באים בגדרו של חוק איסור הפליה ומהווים הפרה ברורה של הוראת ס' 3 לחוק האמור. בסופו של יום - חרף העמדה שהביעו לכתחילה בכתב הגנתם - גם הנתבעים לא חלקו על כך, אף שטענו כי שיעור הפיצוי לו זכאי נוסע בנסיבות מעין אלו הינו בסכום נמוך בהרבה מכפי שנתבע (ע' 6 ש' 20-22 לפרוטוקול). משכך, אין צורך להאריך בדברים בעניין זה.
10. המחלוקת המרכזית שניטשה בין הצדדים היא, אם כן, מחלוקת עובדתית באשר למה שהתרחש באוטובוס הנתבעת בנסיעה הרלבנטית. לכך נפנה עתה.
העדויות
11. בדיון שהתקיים ביום 1.7.12 העידו התובעת, אמה של התובעת, חברתה של התובעת שנסעה עמה באוטובוס במועד הרלבנטי ונהג האוטובוס.
12. בעדותה תיארה התובעת את מהלך האירועים נשוא התביעה. לדבריה, עלתה יחד עם שתיים מחברותיה על אוטובוס המופעל על ידי סופרבוס בדרכן חזרה מבית הספר. התובעת וחברותיה התיישבו בחלקו הקדמי של האוטובוס. במהלך הנסיעה עלו על האוטובוס שני גברים בעלי חזות חרדית. הגברים נעמדו בחלקו הקדמי של האוטובוס קרוב לתובעת וחברותיה, אך לא בצמוד להן, וזאת חרף העובדה שבאותו זמן היו מקומות ישיבה פנויים בקדמת האוטובוס. כעבור זמן מה, כך העידה התובעת, פנה הנהג אל התובעת וחברותיה וביקש כי יעברו לחלקו האחורי של האוטובוס. בתגובה לבקשתו של הנהג, התובעת וחברותיה עברו לחלקו האחורי של האוטובוס ובשל העובדה שלא נמצאו מקומות ישיבה פנויים הן המשיכו לעמוד עד לסיום הנסיעה. התובעת סיפרה כי דבריו של הנהג גרמו לה לתחושת עלבון וכעס על כך שבשל מינה התבקשה לעבור לחלקו האחורי של האוטובוס. לשאלת נציג סופרבוס השיבה התובעת כי עברה לחלקו האחורי של האוטובוס משום שפחדה וחששה כי הנהג "יזרוק אותי מהאוטובוס", אף שהבהירה כי הנהג לא איים עליה ולא אמר לה כי כך יעשה אם לא תעבור לאחור. לשאלה מדוע היא סבורה שהנהג נהג כפי שנהג השיבה התובעת כי היא חושבת שהדבר נעוץ בכך "שהקו הזה אמור להיות קו מהדרין" ו"שכולם יודעים את זה".
התובעת העידה עוד כי היא מכירה את המדבקה המודבקת באוטובוס שבה נכתב כי כל נוסע רשאי לשבת בכל מקום שיבחר למעט מקומות השמורים לאנשים עם מוגבלויות וכי הטרדת נוסע בעניין זה עלולה להיות עבירה פלילית.
13. אמה של התובעת העידה כי עם חזרתה של התובעת לביתה היא הייתה נסערת מאוד, סיפרה לה את שאירע וכי אכן חששה שתורד מהאוטובוס על ידי הנהג.
14. מטעם התובעת העידה גם אחת מחברותיה שנסעה עמה במהלך הנסיעה האמורה. החברה העידה אף היא, כי במהלך נסיעתן עלו על האוטובוס שני גברים בעלי חזות חרדית ונעמדו בקרבה למקום בו ישבו הנערות, וכי אחרי זמן מה פנה אליהן נהג האוטובוס ואמר להן לעבור לחלקו האחורי של האוטובוס. החברה ציינה כי נראה לה ששני הגברים החרדים שוחחו עם הנהג לפני שהאחרון פנה אליהן, אף שלא היתה בטוחה בכך, בשל חלוף הזמן מאז קרות האירוע. גם החברה ציינה בעדותה כי היא מכירה את המדבקה המודבקת באוטובוס ולשאלת נציג סופרבוס השיבה כי היא וחברותיה הלכו לחלקו האחורי של האוטובוס ולא אמרו דבר לנהג "כי זה הנהג" ומתשובתה ניכר כי כל האירוע גרם להן מבוכה רבה.