השופטת ד' ברק-ארז:
1. משרד הביטחון הכיר בנכותו הנפשית של פדוי שבי שנים לאחר שחרורו משביו ותום שירותו הצבאי. האם יש מקום להחיל הכרה זו באופן רטרואקטיבי, בשים לב לעובדה שאי-ההכרה במצבו הנפשי בעבר נבעה, ככל הנראה, מתפיסה רפואית נוקשה לגבי הכרה במצבים של פוסט-טראומה, תפיסה שהשתנתה רק בחלוף השנים? זו השאלה העיקרית שניצבה בפנינו. לצידה, התעוררו שאלות משנה הנוגעות לחובותיו של קצין התגמולים ביחס לתובעים שנדחו בעבר, בשל עמדה רפואית שחל בה שינוי - מה היקף חובותיו ליזום בדיקה מחודשת של עניינם? נדרשנו אף לשאלות אלה, בעיקר לצורך הנחיית הרשויות לצורך טיפול במקרים עתידיים.
עובדות המקרה
2. מאיר בוחבוט (להלן: המבקש) נפל בשבי המצרי בשנת 1973 במהלך מלחמת יום-כיפור, בעת שהגן על מוצב "המזח" בתעלת סואץ. שביו נמשך כ-40 ימים. לאחר ששוחרר מן השבי אושפז המבקש בשל מצבו הנפשי למשך 14 יום, מיום 25.2.1974 ועד ליום 10.3.1974. בהודעה על שחרורו ממתקן האשפוז נכתב כי: "הגיע במצב של חרדה, סיוטים, אי שקט, מצב רוח ירוד, פחדים שונים שהופיעו לאחר שישב בשבי במצרים". יומיים בלבד לאחר ששוחרר מאשפוזו, שוחרר המבקש משירות סדיר, בתום עשרה חודשי שירות בלבד.
3. ביום 17.4.1974 הגיש המבקש תביעה לקצין התגמולים (להלן גם: המשיב). ועדה רפואית שבדקה את המבקש ביום 9.7.1974 קבעה לו נכות זמנית של 20%, מיום 13.3.1974 ועד ליום 8.7.1974, מתוכם 10% "על חשבון השירות", ונכות בשיעור של 0% החל מיום 9.7.1974. קביעה זו הפכה לחלוטה משלא הוגש עליה ערעור. קביעת הנכות בשיעור של 0% נעשתה בהתאם למדיניות המשיב שנהגה בשנות ה-70 ביחס לפדויי שבי. התפיסה הטיפולית ששררה אז גרסה כי יש להחזיר את פדויי השבי לשגרת היום-יום מבלי לפסוק להם, מטעם זה בלבד, אחוזי נכות.
4. בשנת 1979 ביקש המבקש לחזור לשירות מילואים פעיל. ביום 15.11.1979 הוא נבדק על-ידי רופא מטעם הצבא, אשר קבע כי הוא מתאים לשירות מילואים עם פרופיל 65. לאחר מספר שנים, ביום 3.10.1983, פנה המבקש לפסיכיאטר צבאי בבקשה לפטור אותו משירות מילואים מהטעם שבמהלך שירות המילואים האחרון הרגיש חרדה הקשורה עם מחשבות על השבי. לדעת הרופא, המבקש ניסה לנצל את חוויית השבי, לא סבל מנכות, ולפיכך לא היתה הצדקה ליתן לו פטור משירות מילואים. חרף זאת, שוחרר המבקש משירות מילואים עוד באותה שנה.
5. שנים לאחר מכן, לאחר שהמבקש הגיש בקשה לעיון מחדש במצבו, ביום 5.7.1998 נדון עניינו בשנית בפני קצין התגמולים. בתום העיון מחדש במצבו של המבקש הוחלט כי הוא סובל מהפרעה פוסט טראומטית ולפיכך זכאי ל-50% נכות. זאת, בהתאם לתפיסה הטיפולית הנוהגת כיום, לפיה נקבעת לפדוי שבי, המאובחן כסובל מהפרעה פוסט טראומטית, נכות בשיעור של 50%, ללא תלות במצבו הנפשי בפועל. בהתאם להוראת סעיף 35(ב) לחוק הנכים (תגמולים והשיקום), התשי"ט-1959 [נוסח משולב] (להלן: חוק הנכים או החוק) הוחלט כי המבקש יהיה זכאי לתגמולים בגין הנכות שנפסקה לו שנה למפרע מיום הגשת הבקשה לעיון נוסף במצבו, דהיינו מיום 5.7.1997.
6. בעקבות החלטה זו, פנה המבקש למשיב בבקשה לקבל תגמולים למפרע על בסיס נכות בשיעור של 50% החל מיום שחרורו מן השבי. בקשה זו נדחתה על ידי המשיב, ועל החלטה זו ערער המבקש בפני הוועדה לערעורי נכים בבית משפט השלום בבאר-שבע. לכתב הערעור צורפו מסמכים שונים, ובין השאר גם הערכה פסיכולוגית חדשה שנעשתה למערער ביום 14.10.1998. הוועדה לערעורי נכים קיבלה את הערעור והורתה על תשלום תגמולים למערער באופן רטרואקטיבי החל בשנת 1983, מועד בו שוחרר בשנית משירות כמתואר לעיל. בית המשפט המחוזי שאליו הוגש ערעורו של קצין התגמולים קיבל את הערעור, ובקשת רשות הערעור שבפנינו נסבה על פסק דינו. ביום 19.6.2012 דנו בבקשת רשות הערעור והחלטנו לדון בה כבערעור, בשל היבטים עקרוניים הנוגעים לטיפול בתביעותיהם של נכים שלא הוכרו בעבר על רקע שינויים בתפיסה הרפואית.
המסגרת המשפטית: סמכויות ומועדים לפי חוק הנכים
7. קודם שנפרט את פסקי דינן של הערכאות הקודמות נביא בקצרה את סעיפי החוק הנוגעים לעניין, אשר שימשו בסיס לפסקי דין אלה, ושהיקף השימוש בהם שנוי במחלוקת בין הצדדים.
8. כנקודת המוצא להסדר שבחוק הנכים משמשות ההוראות הנוגעות למועד הגשת התביעה. ברגיל, חלה על עניין זה הוראת סעיף 18(א) הקובעת בזו הלשון:
"תגמולים המגיעים לנכה ישולמו מיום שחרורו של הנכה משירותו הצבאי, שבזמנו אירע המקרה שגרם לנכותו - אם הגיש תביעה לתשלומים אלה תוך שנה אחת מיום שחרורו; בכל מקרה אחר - מיום הגשת התביעה, זולת אם קבעה לכך הועדה הרפואית תאריך מאוחר יותר".
הווה אומר, על דרך הכלל, סעיף 18(א) לחוק קובע כי התגמולים ישולמו לנכה מיום שחרורו משירות צבאי, ובלבד שהגיש את תביעתו בתוך שנה מיום שחרורו. בכל מקרה אחר, ישולמו התגמולים מיום הגשת הבקשה, אלא אם הוועדה הרפואית קבעה מועד מאוחר יותר.
9. כחריג לעיקרון זה, מכיר סעיף 18(ו) באפשרות של תשלום רטרואקטיבי מתום שירותו הצבאי של הנכה - בהתייחס למקרה המיוחד של פגועי נפש שמחמת מצבם לא הגישו תביעה במועד:
"לנכה שמחמת מחלת נפש או ליקוי בשכלו לא הגיש תביעה לתגמולים אלא כעבור הזמן הקבוע בסעיף קטן (א) ולאחר שנתמנה לו אפוטרופוס - ישולמו התגמולים החל מיום שחרורו של הנכה משירותו הצבאי אם הגיש האפוטרופוס את התביעה תוך שנה מיום שנתמנה; בכל מקרה אחר ישולמו התגמולים מיום שהגיש האפוטרופוס את התביעה, אולם רשאי קצין התגמולים להורות שהתגמולים ישולמו ממועד מוקדם יותר ובלבד שלא קדם למועד השחרור" (ההדגשות אינן במקור, ד.ב.א).
יצוין כי על-פי פסיקתו של בית משפט זה, סעיף 18(ו) הוחל גם בנסיבות שבהן תביעתו של נכה הוגשה באיחור גם מבלי שהתמנה לו אפוטרופוס (ראו ע"א 255/78 כהן נ' קצין התגמולים - משרד הבטחון, פ"ד לב(3) 601 (1978); רע"א 7588/01 פלוני נ' קצין התגמולים, פ"ד נז(1) 45 (2002)).
10. הוראות נוספות בחוק הנכים מסדירות עיון מחדש ותיקון החלטות שכבר התקבלו. סעיף 35(א) לחוק מקנה סמכות ייחודית "לפתוח" החלטות שכבר התקבלו:
"קצין תגמולים רשאי לתת החלטה חדשה בכל בקשה, אף אם ניתנה בה כבר החלטה סופית לפי סעיף 33, 34, אם הוכח, כי ההחלטה הושגה על ידי מעשה או מחדל המהווים עבירה פלילית, או אם נתגלה על סמך ראיות חדשות שלא היו בפני נותן ההחלטה הקודמת, כי אותה החלטה בטעות יסודה".