1. המבקשת נפגעה ביום 22.6.2009 בתאונת דרכים והגישה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לה בתאונה זו (ת"א 47889-12-11). לתביעה צירפה המבקשת בקשה למינוי מומחים בארבעה תחומים - אורתופדיה, נוירולוגיה, ראומטולוגיה ופסיכיאטריה. ביום 20.3.2012 החליט בית המשפט (השופטת ד' גנות) למנות את פרופ' נתן גדות כמומחה בתחום הנוירולוגיה ודחה את הבקשה למינוי מומחים בשאר התחומים, אם כי בית המשפט הורה למומחה להתייחס לצורך במינוי אורתופד. המבקשת פנתה לבית המשפט בבקשה לעיון חוזר, כיוון שמהחלטת בית המשפט עלה כי לא התייחס לטענות שהמבקשת העלתה בתגובה לתשובת המשיבה לבקשה למינוי מומחים. בהחלטה מיום 21.3.2012 ציין בית המשפט, כי תגובת המבקשת עמדה לנגד עיניו ללא המסמכים שנלוו לה, ועל אף זאת לא ראה למנות מומחים נוספים, אלא היפנה לפרופ' גדות שאלה האם יש מקום למנות מומחים בתחום הראומטולוגיה והפסיכיאטריה.
בנוסף הורה בית המשפט כי בשכר טרחת המומחה שמונה תישא המבקשת "היות ומדובר בתאונת דרכים שהיתה תאונת עבודה".
מכאן בקשת רשות הערעור.
2. לטענת המבקשת, שגה בית המשפט המחוזי כשלא מינה את כל המומחים שהתבקש למנות, שכן לבקשת המינוי ולתגובה לתשובת המשיבה לבקשה זו צרפה המבקשת מסמכים רפואיים המצביעים על קיומה של ראשית ראיה, ואף למעלה מכך, בדבר האפשרות שלמבקשת נגרמו נכויות בתחומים האמורים בגין תאונת הדרכים, בה נפגעה לאחר שרכב פגע מאחור ברכב בו נהגה. מהמסמכים עולה, כי המבקשת נפגעה כתוצאה ממנגנון "צליפת שוט".
המבקשת טוענת, כי בית המשפט "התפרק מסמכויותיו" למינוי מומחים והעבירן, הלכה למעשה, לנוירולוג פרופ' גדות, על אף שהמבקשת תמכה את בקשתה במסמכים שחייבו מינויים של המומחים אותם ביקשה למנות. בבקשה מפרטת המבקשת מהם המסמכים המבססים את הבקשות בנוגע למומחים השונים, אליהם אתייחס בהמשך. בתוך כך מפנה המבקשת לפסיקה שקבעה את העקרון שלפיו יש לנקוט בגישה ליברלית בכל הנוגע למינוי מומחים במסגרת תביעה שעל-פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: החוק), וכי די בראשית ראיה לגבי האפשרותשנגרמה נכות כתוצאה מהתאונה.
המבקשת מוסיפה וטוענת, כי לא היה מקום לחייבה לשאת בשכר טרחת המומחה שמונה, ומבקשת כי ככל שימונו מומחים נוספים, מימון שכרם יוטל על המשיבה.
3. המשיבה סומכת ידיה על החלטת בית המשפט המחוזי. בתשובה נטען, כי נוכח ההחלטה השניה, מיום 21.3.2012, תוכל המבקשת לשוב ולבקש מינוי המומחים לאחר שתתקבל חוות דעתו של פרופ' גדות. מבחינה זו אין מקום להתערבותו של בית משפט זה, אשר ממילא אינו מתערב בהחלטת מכגון-דא, המסורות לשיקול דעת רחב של הערכאה המבררת.
בנוסף, מפרטת אף המשיבה את טענותיה בנוגע למומחים בתחומים השונים במטרה לתמוך בהחלטת בית המשפט המחוזי, ולפירוט זה אתייחס בהמשך. המשיבה תומכת בהחלטה לחייב את המבקשת לשאת בשכר טרחת המומחה, גם מהטעם שהזכיר בית המשפט המחוזי (היות ומדובר בתאונת עבודה) וגם כיוון שהבקשה למינוי מומחים נסמכת על ראיות גבוליות.
4. שני הצדדים הסכימו כי אדון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה, כשהבקשה והתשובה ישמשו כסיכומים בכתב. לאחר ששקלתי את עמדות הצדדים, מסקנתי היא שדין הערעור להתקבל.
האם ראוי להתערב בהחלטה על אף שבית משפט קמא לא נעל את הדלת בפני המבקשת
5. כזכור, המשיבה טענה כי אין מקום ליתן למבקשת רשות ערעור שכן הסוגיה של מינוי יתר המומחים "נותרה פתוחה", לאחר שלגבי כל המומחים שטרם מונו הופנתה שאלה לפרופ' גדות, המומחה לנוירולוגיה, בדבר הצורך במינויים. לאחר שהמומחה יחווה דעתו בשאלה זו, תוכל המבקשת לשוב ולשכנע את בית המשפט להיעתר לבקשותיה.
6. אכן, לטענה האמורה יש משקל, ויהיו מקרים בהם בנסיבות דומות יהיה מקום להמתין להחלטות שתתקבלנה במהלך המשך בירור התובענה, שכן בית המשפט הותיר פתח לקבלת הבקשות, או מי מהן, בעתיד. אלא שסברתי כי במקרה דנן ראוי להבהיר כבר בשלב זה כי המבקשת ביססה את זכותה למינוי מומחים נוספים, בין היתר נוכח התרשמותי שהחלטת בית המשפט המחוזי אינה עולה בקנה אחד עם העקרונות שנקבעו בפסיקה בנוגע למינוי מומחים רפואיים מטעם בית המשפט בתביעות לפי החוק.
במצב זה, קיימת אפשרות שאם בית משפט קמא ינחה עצמו גם בהמשך על-פי הדרך שבה הפעיל את שיקול דעתו, וככל שפרופ' גדות לא ימליץ על מינוי, נימצא באותה נקודה, ועדיף להעמיד את הדברים על מכונם כבר בשלב הנוכחי.
7. המשיבה הפנתה בסוגיה זו לשתי החלטות שניתנו בבית משפט זה. כאמור לעיל, גם אני סבור שיהיו מקרים בהם העובדה, שהחלטה עליה מבקשים לערער הותירה למבקש פתח לדיון עתידי בבקשתו, תצדיק דחיית בקשת רשות ערעור. עם זאת אציין, כי ההחלטות שעליהן התבססה המשיבה ניתנות לאבחון. ברע"א 9042/09 אלול נ' צויר (לא פורסם, 24.12.2009) היה מדובר בבקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי", מה שמצמצם ביותר את סיכויי קבלת רשות הערעור. ברע"א 6818/11 פלוני נ' טויטו י.מ. בע"מ (לא פורסם, 15.1.2012) היה מדובר במומחה שיקום, לגביו נוהגת ההלכה שראוי למנותו בשלבים מתקדמים יותר של ההליך, רק לאחר שיתברר שלא ניתן להסתפק בחוות דעתם של המומחים בתחומים הספציפיים (רע"א 5124/93 ציון חברה לביטוח בע"מ נ' זועבי, צלטנר, עמ' 1761); בר"ע (י-ם) המאגר הישראלי לביטוח רכב נ' עמיאל (לא פורסם, 15.12.2008).
מכל מקום, וכמפורט לעיל, במקרה דנן קיימים טעמים מבוררים מדוע שלא להמתין להחלטות שתתקבלנה בסוגיה הנדונה לאחר שפרופ' גדות ימציא את חוות דעתו.
הביקורת הערעורית על אי-מינוי מומחים מטעם בית המשפט בתביעות לפיצויים על-פי החוק
8. כידוע, וכפי שיודגש עוד בהמשך הדברים, עקרון יסוד בתחום בו אנו עוסקים הוא, שכיוון שהתובע-הניזוק אינו יכול להוכיח את מצבו הרפואי אלא באמצעות מומחה שבית המשפט ימנה, על בית המשפט להישמר מלנעול את הדלת בפני התובע. דחיית בקשה למינוי מומחה, כמוה, במידה מסוימת, כדחיית התביעה (או חלקה הנוגע לנכות מסוימת). מכאן הזהירות הרבה שעל בית המשפט לנהוג בה כאשר הוא בוחן בקשה למינוי מומחה. עקרון זה משליך גם על מידת התערבות ערכאת הערעור, במיוחד כאשר הערכאה הדיונית מחליטה שלא למנות מומחה. אמנם כן, ניתן יהיה לערער על הסירוב למנות מומחה במסגרת הערעור על פסק הדין, אלא שכאשר בשלב הדיון בבקשה למינוי מומחים כבר ברור, שעל-פי הדין יש למנות מומחה, אין כל טעם להמתין לסיום ההליך, מה גם שבדרך כלל מדובר בבחינה פשוטה יחסית.
עמד על כך השופט (כתוארו אז) ת' אור בהחלטה ברע"א 3497/98 רזין נ' המגן חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נב(5) 136, 139-138 (1998), להלן: ענין רזין):
"כידוע, בתביעות על-פי חוק לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, הדרך להוכחת קיומה של נכות עקב תאונת דרכים או כל נושא רפואי אחר שאינו נכות, לרבות דרכי השיקום של התובע, היא באמצעות חוות-דעת של מומחה רפואי אשר ימונה על-ידי בית-המשפט. התובע אינו יכול להביא חוות דעת רפואיות או עדויות רפואיות מטעמו להוכחת עניינים שברפואה. לפיכך, אי-מינוי של מומחה רפואי על-ידי בית-המשפט יסגור בפני התובע את הדרך להוכחת כל עניין רפואי החשוב לתביעתו.