כתב התביעה
1. התביעה הוגשה ביום 26.9.2006 והועברה לטיפולי בתחילת שנת 2010.
התובע 1, ע. ס., יליד 29.7.1981 (להלן: " ע.") היה תלמיד כתה י' בבית הספר תיכון עירוני עמל ב, מכללה לטכנאים והנדסאים, המצוי ברח' אמסטרדם 6, שכונת נווה עוז, פתח תקווה (להלן: " בית הספר") . התובעים 2 ו-3 הם הוריו של התובע 1.
בכתב התביעה נטען כי בתאריך 14.6.1977, בהיות ע. כבן 15.5 שנים, הוא התגלה על ידי אביו שהוא תלוי בצווארו באמצעות חבל, על מתקן מתח בחצר בית ההורים. ע. הובהל על ידי מד"א לבית החולים שניידר, עבר החייאה ואושפז ליחידה לטיפול נמרץ ילדים כשהוא סובל מפגיעה מוחית קשה. בתאריך 24.7.1977, הועבר ע. לשיקום בבית החולים אלי"ן, אך כפי נטען בכתב התביעה, מאמצי השיקום כשלו.
כיום, שרוי ע. במצב של תרדמת ואינו מגיב לסביבתו, הוא סובל משיתוק בארבע גפיו עם שינויים ספסטיים קשים. הוא מרותק למיטה וכסא גלגלים, אינו שולט על סוגריו ונזקק לטיפול תרופתי קבוע. ע. תלוי באופן מוחלט בזולת בכל פעולה, והוא זקוק לעזרה סיעודית מלאה, במשך 24 שעות ביממה.
כנטען בכתב התביעה, במהלך שנת 1996 ו-1997 החלו גורמים עבריינים לחדור לתחומי בית הספר, בניסיון להדיח תלמידים קטינים לביצוע עבירות. ידם של הגורמים העבריינים הגיעה גם אל ע. "אשר נשלח על ידם לגנוב כלי רכב ממונעים דו גלגליים ולהביא אותם לידיהם, תוך כדי כך שאותם גורמים עבריינים מאיימים עליו, ומהלכים עליו אימים".
עוד נטען בכתב התביעה כי עקב כך החל ע. להתדרדר בלימודיו, הוא נעדר תכופות מבית הספר לפרקי זמן ארוכים, כאשר איש מהצוות הפדגוגי או מצוות המורים בבית הספר לא נתן תשומת ליבו לנעשה עם ע., ולא יידע את הוריו. לאחר שההורים הבחינו בהתדרדרות בלימודיו של ע., הם הזמינו לביתם את יועצת בית הספר, על מנת לוודא כי הפיקוח על ע. במסגרת בית הספר יוגבר, ויינתנו לו טיפול והדרכה מתאימים. היועצת הבטיחה כי כך ייעשה, אך הלכה ולמעשה, כך נטען בכתב התביעה, הנתבעים 1 ו-2 נמנעו מלהעביר את הטיפול בע. ליועצים החינוכיים בבית הספר, ואיפשרו לו ולאחרים לעשות בבית הספר ככל העולה על רוחם.
עוד נטען, כי רק בדיעבד נודע להוריו של ע. כי, נוסף על התדרדרות בלימודים, הוא נראה בתוך תחומי בית הספר כשהוא נוהג באופנועים כבדים באין מפריע, מבלי שמנהל, מורה או מחנך יעירו לו על כך.
לטענת התובעים, צוין בתעודת בית הספר כי ע. החסיר בסמסטר הראשון 51 ימי לימוד ובסמסטר השני 37 ימי לימוד, אך חרף זאת הוגדרה התנהגותו בתעודה כ"טובה" ושקידתו בלימודים הוגדרה כ"טובה מאוד". הדבר מוכיח, לטענת התובעים, כי המערכת שקטה על שמריה ולא התייחסה לעובדה כי התנהגותו של ע. הייתה חריגה ובלתי מקובלת.
כשלב סופי בהתדרדרות מצבו של ע., החלה הנתבעת 3, משטרת ישראל, לחקור אותו במהלך החודשים מאי ויוני 1997, בחשד לגניבת אופנועים.
ביום 4.6.1997 בסמוך לשעה 20:00, ערכו שוטרים מוסווים תצפית על ביתו של ע., כשהם ממתינים לשובו, והוא הגיע לבית בשעה 20:45 לערך. עם זיהויו של ע., התדפקו השוטרים על דלת דירתם של התובעים ודרשו כי ע. יתלווה אליהם לחקירה במתקן משטרתי "כאחרון הפושעים". ע. הובא לחדרי חקירות במשטרת פתח תקווה, שם נחקר שעות ארוכות, תוך שהשוטרים מפעילים עליו "לחץ נפשי ניכר ודורשים ממנו להפליל את חבריו לגניבות האופנועים". בכתב התביעה נטען, כי בלחץ החוקרים הודה ע. במיוחס לו והוביל את אנשי המשטרה למקום הימצאותו של האופנוע. עוד נטען, כי ע. לא נחקר על ידי קצין נוער, או על ידי אדם אחר המתאים לביצוע חקירות מסוג זה. אביו של ע., התובע 2, לא הורשה להיות נוכח במהלך גביית הודעתו של ע., למרות שביקש מאחראי במקום לשבת ביחד עם בנו, בעת שזה נחקר. על פי טענת התובעים, יצא ע. מחדר החקירות כשהוא חיוור, המום וממעט לדבר. במהלך השבוע, לאחר המעצר, החל ע. להסתגר בעצמו, מיעט לדבר ונמנע מלהתלוות להוריו לפעילויות משפחתיות.
לטענת התובעים, ביום 13.6.1997 שחל ביום שישי, האזין האב לשיחת טלפון מאיימת, אותה קיים ע. עם אחד "מחבריו", ובמהלכה התבקש ע. לצאת מהבית ולהגיע למקום מפגש. האב מנע מע. לעזוב את הבית ואף הודיע לו כי הוא עומד לפנות למשטרה בקשר לאיומים, אך ע. הפציר באב כי לא יעשה דבר עד ליום ראשון.
על פי הנטען בכתב התביעה, נכנסו חייו של ע. לסחרור, שעה שמצד אחד מופעלים עליו כוחות עבריינים, שאף הגיעו לתוך תחומי בית הספר ואילצו אותו לגנוב אופנועים, ומהצד האחר מופעל עליו "מכבש לחצים" מצד המשטרה להפליל ולהלשין על חבריו, תוך איום בנקיטת הליכים פליליים נגדו. במצב דברים זה, עמד ע. בלחץ נפשי קשה, מבלי שהייתה לו יכולת להשפיע על מצבו ולשנותו, ומעבר לכך, "באה התעלמות הממסד החינוכי, אשר זנח למעשה את התובע ולא נתן לו כל מענה או פתרון מעשי ראוי".
כל הנסיבות הנ"ל, כך נטען על ידי התובעים, "הביאו את התובע למצב נפשי בלתי נסבל, תוך כדי כך שנופצה תדמיתו העצמית וגרמה לו לכרוך חבל סביב צווארו ולתלות עצמו בחצר בית הוריו, אולי כניסיון לזעקה אחרונה לעזרה".
בכתב התביעה נטען כי נטל הראייה רובץ על שכמם של הנתבעים, להראות כי לא רשלנותם היא שגרמה לנזק, וזאת מהטעמים הבאים:
א. אין לתובעים כל יכולת לדעת מה הנסיבות אשר גרמו לנזקיו של ע., שכן אין הם יודעים את אשר אירע במהלך חקירתו במשטרה, ואין להם ידיעה לגבי התעלמות והעדר הפיקוח, מצד הנתבעים כולם. לטענת התובעים, הנזקים שנגרמו לע. מתיישבים יותר עם המסקנה כי הדבר נעוץ ברשלנות הנתבעים, מאשר עם האפשרות האחרת כי הם לא התרשלו כלפי ע..
ב. התובעים אינם יודעים ואין להם יכולת לדעת מדוע לא השכילו הנתבעים לעשות את כל הפעולות הראויות או המתחייבות בנסיבות העניין על מנת להפנות את ע. לטיפול מתאים, על סמך סימני המצוקה שנגלו לנגד עיניהם.
על פי טענת התובעים, רשלנות הנתבעים, ביחד ולחוד, היא שהביאה את ע. למצב אובדני או לפחות תרמה באופן מכריע לניסיון ההתאבדות שביצע. רשלנות זו באה לידי ביטוי במספר מרכיבים:
א. העדר פיקוח נאות על כניסתם ויציאתם של תלמידים אל ומחוץ לתחומי בית הספר.