עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה בע"פ 3372/11 משה קצב נ' מדינת ישראל, שניתן ביום 10.11.2011 על-ידי כב' השופטים מ' נאור, ע' ארבל ו-ס' ג'ובראן.
רקע הדברים ותמצית האישומים
1. ביום 19.3.2009 הוגש לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו כתב אישום נגד העותר אשר כלל ארבעה אישומים בעבירות שבוצעו בין השנים 1998 ו-2006. מסכת ההתרחשויות שקדמה להגשת כתב האישום הייתה מורכבת וארוכה. עמד עליה בית המשפט בפסק הדין נושא העתירה ואין צורך לחזור על הדברים לפרטיהם אלא במידה הנדרשת לצורך הכרעה בעתירה דנן. בהכרעת דין מיום 30.12.2010 הרשיע בית המשפט המחוזי את העותר, פה אחד לאחר שמיעת ראיות, בביצוע שתי עבירות של אינוס ובעבירה של מעשה מגונה בכוח במתלוננת שכונתה א' ממשרד התיירות וכן בשתי עבירות של הטרדה מינית כלפי המתלוננות ה' ו-ל' מבית הנשיא ובעבירות של מעשה מגונה ושיבוש מהלכי משפט שבוצעו אף הן כלפי המתלוננת ל'. בשל עבירות אלו גזר בית המשפט המחוזי על העותר (ברוב דעות) שבע שנות מאסר לריצוי בפועל, מאסר על תנאי ותשלום פיצוי לשתיים מן המתלוננות. בנוסף הכריז בית המשפט המחוזי כי יש קלון בעבירות שבהן הורשע העותר.
וזו, בקצרה, תמצית האישומים שבהם הורשע העותר:
האישום הראשון עניינו עבירות שביצע העותר בשלוש הזדמנויות כלפי א' בעת שכיהן כשר התיירות ו-א' עבדה במשרד התיירות. האירוע האחדהתרחש בדירתה של א' בסמוך לחודש אפריל 1998, ובו נצמד המערער לגופה ואחז בחזה בניגוד להסכמתה. בשל כך הורשע העותר בעבירה של מעשה מגונה שלא בהסכמה, תוך שימוש בכוח. האירוע השני התרחש בחודש אפריל 1998 בלשכת העותר בתל-אביב במקום שכונה "בית הטקסטיל". באירוע זה החדיר העותר את איבר מינו אל תוך איבר מינה של א' ללא הסכמתה בעוד היא מבקשת כי יחדל ממעשיו ומנסה להדוף אותו. העותר חדל ממעשיו טרם שהגיע לפורקן רק לאחר שא' המשיכה להתנגד למעשיו באופן פיזי ומילולי. האירוע השלישי התרחש ביום 17.6.1998 בחדרו של העותר במלון פלאז'ה בירושלים, ובו נשכב העותר מעל א' כשהוא אוחז בה, ולמרות ניסיונה להדוף אותו החדיר העותר את איבר מינו אל תוך איבר מינה. גם באירוע זה, משעמדה א' על סירובה, הרפה ממנה העותר לאחר זמן קצר.
בשל מעשיו באירוע השני והשלישי הורשע העותר בעבירות של אינוס.
על-פי האישום השני, במהלך כהונתו כנשיא מדינת ישראל (בין השנים 2000 ו-2007), במספר מקרים חיבק העותר את המתלוננת ה', עובדת שהייתה כפופה למרותו, תוך שהוא מצמיד את גופו לגופה. העותר הוסיף לחבק את ה' אף לאחר שהעירה לו כי החיבוקים אינם רצויים לה. בגין כך הורשע העותר בעבירה של הטרדה מינית. האישום השלישי עיקרו בכך שבמהלך תקופת כהונתו כנשיא המדינה,בשלהי שנת 2005, נהג העותר להשמיע באוזניה של המתלוננת ל', שעבדה בכפיפות לו, הערות ושאלות אישיות, צבט בלחייה וכן חיבק אותה ממושכות מלפנים, תוך שהוא מצמיד את גופו לגופה ומטה את פניו אל צווארה כמי שמבקש להריח אותה. בהזדמנות נוספת חיבק העותר את ל' מלפנים. בגין מעשים אלה הורשע העותר בעבירה של מעשה מגונה ובעבירה של הטרדה מינית. עיקרו של האישום הרביעי בכך שביום 28.9.2006 שוחח העותר עם המתלוננת ל' על הגרסה שמסרה במשטרה בנוגע לחיבוק הראשון שתואר באישום השלישי. בגין כך הורשע העותר בעבירה של שיבוש מהלכי משפט.
2. ערעור שהגיש העותר על הכרעת הדין ועל גזר הדין נדחה בפסק דין מפורט ומנומק של בית משפט זה מיום 10.11.2011. בדחותו את הערעור על ההרשעה באישום הראשון קבע בית המשפט, לאחר שבחן את חומר הראיות הרלוונטי, כי אין הצדקה להתערב בקביעותיו של בית המשפט המחוזי בכל הנוגע למהימנות עדותה של א' מחד גיסא ולחוסר מהימנותה של עדות העותר מאידך גיסא. כמו כן דחה בית המשפט את טענות האליבי שהעלה העותר ביחס לשני אירועי האונס המתוארים באישום הראשון. בכל הנוגע לאישומים השני, השלישי והרביעי ציין בית המשפט כי טענות ההגנה "הן, בפשטות, ניסיון לשכנענו להתערב בממצאי מהימנות מובהקים" שקבע בית המשפט המחוזי, ולאחר שנדרש לטענות הצדדים לגבי אישומים אלה הגיע בית המשפט למסקנה כי גם לגביהם אין מקום להתערב בממצאי העובדה והמהימנות שנקבעו כאמור. לצד קביעות אלו, נדרש בית המשפט בפסק דינו למספר סוגיות משפטיות, ובהן הסוגיה של העלאת קו הגנה חלופי על-ידי ההגנה (או טענה לפיה לא הוכחו כל יסודות העבירה); הסוגיה של עדות שיטה ועדות בדבר מעשים דומים; וטענת ההגנה מן הצדק אותה העלה העותר נוכח הפרסומים הרבים שהופיעו בתקשורת ביחס לפרשה ונוכח אופן התנהלותם של גורמי התביעה בעניינו.
העתירה לדיון נוסף
3. הטענות בעתירה שלפניי מתמקדות בארבע סוגיות אליהן נדרש בית המשפט בפסק דינו ואשר לשיטת העותר נקבעו בהן הלכות שהינן חשובות, קשות, חדשות או עומדות בסתירה להלכות קודמות. רוב הטענות בעתירה מתמקדות באישום הראשון אך העותר ראה להדגיש כי אין בכך "משום אבק של הודאה" ביתר האישומים. כמו כן מציין העותר כי העתירה אינה עוסקת בסוגיה של קו ההגנה החלופי משום שהוא "דבק בכך שמעולם לא קיים כל מערכת יחסים מינית, בין בהסכמה ובין שלא בהסכמה" עם מי מן המתלוננות בכלל ועם א' בפרט. העותר סבור כי אם תתקבל העתירה לדיון נוסף וישונו ההלכות נושא העתירה או חלק מהן, פסק הדין המרשיע בעניינו לא יוכל לעמוד עוד, ולטענתו יש בכך כדי להצדיק את קבלת העתירה.
הסוגיה הראשונה שבה מבקש העותר לקיים דיון נוסף נוגעת לעדות שיטה וביחס אליה מעלה העותר חמש סוגיות משנה אשר בהן לגישתו נקבעו הלכות חדשות, חשובות וקשות שמן הראוי כי תידונה בהליך של דיון נוסף, ואלו הן: (א) הקביעה כי מקום שבו עדות השיטה נדרשת לצורך תמיכה וסיוע ראייתי לעדות העיקרית, רמת הדמיון הנדרשת בין המעשים נושא העדויות היא פחותה; (ב) הקביעה כי הדמיון בין העדויות אינו חייב להתייחס למעשה העברייני עצמו ודי בעדות הנוגעת ליריעת המחלוקת; (ג) הקביעה כי עדות השיטה אינה חייבת לבסס עבירה זהה לעבירה נושא העדות העיקרית; (ד) הקביעה כי מעשה אחד נוסף די בו כדי ללמד על שיטה; (ה) הקביעה כי מעשי עבירה שהתיישנו יכולים להוות עדות שיטה. הסוגיה השנייה שבה מתמקדות טענות העותר לצורך קיום דיון נוסף נוגעת לקביעה כי אין לראות בעדות המתלוננת א' עדות כבושה נוכח העובדה שלאורך השנים ואף שלא סיפרה על מעשי האינוס עצמם, סיפרה כי הוטרדה מינית. הסוגיה השלישית שמעלה העותר נוגעת לדברים שקבע בית המשפט ביחס לאופן שבו יש לבחון טענת אליבי והסוגיה הרביעית לגביה סבור העותר כי יש לקיים דיון נוסף נוגעת לקביעות שונות שקבע בית המשפט בכל הנוגע להגנה מן הצדק בדחותו את טענות העותר, בעניין שפיטה מראש על-ידי התקשורת (בעיקר לעניין עיתוי הפרסומים) ו"דיבור בשני קולות" מצד המאשימה.
4. המשיבה, מצידה, טוענת כי פסק הדין בעניינו של העותר מתייחס ברובו הגדול לקביעות עובדה ומהימנות שקבע בית המשפט המחוזי, והיא מדגישה כי בדונו בכל סוגיה משפטית הקדים בית המשפט העליון ותיאר את המצב המשפטי הנוהג לגביה. המשיבה, כך נטען "מתקשה עד מאוד לראות הלכות בכל אותן קביעות, או חלקי קביעות, שאותן מכנה העותר שלפנינו בשם 'הלכות'" ומכל מקום קביעות אלו אינן מהוות לטענתה הלכות המצדיקות קיומו של דיון נוסף.
דיון והכרעה
כללי
5. הליך הדיון הנוסף הוא הליך נדיר השמור למקרים חריגים ויוצאי-דופן, בהם נפסקה הלכה העומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של ההלכה יש מקום לדיון נוסף בה (ראו: סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט); דנ"פ 10082/09 פלונית נ' מדינת ישראל, פיסקה 4 (טרם פורסם, 21.12.2009); דנ"פ 1257/11 אבוטבול נ' מדינת ישראל, פיסקה 7 (טרם פורסם, 22.5.2011); דנ"פ 9317/10 זוזיאשווילי נ' מדינת ישראל, פיסקה 7 (טרם פורסם, 6.3.2011)). פעמים הרבה הודגש כי "דיון נוסף אינו ערעור נוסף" ועל כן אין די בחשיבות או בקשיות או בחידוש ההלכה כדי להיענות לבקשה לדיון נוסף. עוד צויין בפסיקה לא אחת כי חלק גדול מן השאלות המובאות בפני בית משפט זה הן ראשוניות, חשובות או קשות ויש בהן מן החידוש. אולם, בשל עיקרון סופיות הדיון הכלל הבסיסי הוא כי ההלכה נקבעת בהרכב של שלושה או בהרכב מורחב הדן ומכריע בהליך לכתחילה, וחידוש הלכתי כשלעצמו אין בו כדי להצדיק בכל מקרה ומקרה קיומו של דיון נוסף. הליך זה יש לשמור, כאמור, למקרים נדירים ויוצאי דופן על-מנת שלא ליצור באמצעותו ערכאה נוספת במקום שהחוק לא יצר אותה ולשופט הדן בעתירה לדיון נוסף שיקול דעת רחב לבחון האם המקרה שלפניו אכן "משתייך לאותם מקרים חריגים-שבחריגים, נדירים-שבנדירים, שבהם יקוים דיון נוסף" (דנ"פ 11414/05 רוזנשטיין נ' היועץ המשפטי לממשלה, פיסקה 14 (לא פורסם, 31.1.2006)). בהקשר זה העובדה כי פסק הדין נושא העתירה לדיון נוסף ניתן פה אחד על-ידי שופטי ההרכב, יש לה משקל התומך בדחיית העתירה. אך זאת לא כשיקול מכריע אלא כשיקול אחד בין יתר השיקולים הצריכים לעניין (ראו דנ"א 2393/12 מדינת ישראל נ' מולהי, פיסקה 9 (טרם פורסם, 22.4.2012)).
אקדים ואומר כי לאחר שעיינתי בטענות הצדדים הגעתי למסקנה כי המקרה דנן אינו נמנה עם המקרים החריגים המצדיקים קיום דיון נוסף בפסק הדין. בא-כוחו המלומד של העותר לא חסך מאמץ בניסיון לעטות על הקביעות נושא העתירה גלימה עקרונית המצדיקה קיום דיון נוסף. אולם כפי שיפורט להלן, חלק מן הקביעות הללו אינן מהוות הלכה כלל, ולגבי חלק אחר של הקביעות העלה העותר טענות ערעוריות מובהקות אשר אין בהן כדי להוציא את הדברים מגדר השגות גרידא ולשכנע כי עניין לנו אכן בקביעות עקרוניות בעלות השלכות רוחב שהינן חדשות, קשות וחשובות, עד כי הן עומדות במבחנים המחמירים שהוצבו בפסיקה להצדקת קיומו של דיון נוסף בהן.
להקלת הדיון אציג להלן את קביעותיו של בית המשפט בכל אחת מן הסוגיות שבהן מתמקדת העתירה, את טענות העותר ואת תשובת המשיבה לגביה ואת ההכרעה בה.
"עדות שיטה"
6. הסוגיה הראשונה שבה מבקש העותר לקיים דיון נוסף נוגעת, כאמור, לעדות שיטה. סוגיה זו עלתה בפסק דינו של בית המשפט בדונו בערעור נוכח החלטתו של בית המשפט המחוזי להתיר כעדות שיטה וכעדות בדבר מעשים דומים שמיעת עדותן של ארבע נשים אשר בשל חלוף תקופת ההתיישנות לא נכלל עניינן בכתב האישום (להלן: התלונות שהתיישנו). משהוכשרה קבילותן של עדויות אלה, נסמך עליהן בית המשפט המחוזי וקבע כי עדותה של א.כ, שעבדה במשרד התחבורה במהלך כהונתו של העותר כשר התחבורה, עולה כדי עדות שיטההתומכת בעדותה של א' ממשרד התיירות ביחס לביצוע המעשים נושא האישום הראשון. כמו כן מצא בית המשפט המחוזי כי עדויותיהן של ה', המתלוננת באישום השני, ושל ל', המתלוננת באישום השלישי, יחד עם עדויותיהן של המתלוננות נ.א ו-נ.ר שתלונותיהן התיישנו, הן עדויות על מעשים דומים המהוות, גם אם למעלה מן הצורך, חיזוק לביסוס הרשעת העותר באישומים השני והשלישי בכל הנוגע לכוונה המינית שנלוותה לחיבוקיו.