פסק דין
בפניי תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף.
הקדמה
התובעת, ילידת 1981, הגישה נגד הנתבעת תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לה לטענתה כתוצאה מנפילתה.
על פי הנטען בכתב התביעה, ביום 11.04.10, בסמוך לשעה 15:00, הגיעה התובעת אל הכניסה הראשית למושב הזורעים, מקום מגוריה, בכביש 768 (להלן:"הכביש"), הנמצא באחריותה של הנתבעת, והמתינה לטרמפ. לטענתה, בזמן ההמתנה, נשענה על גדר בטיחות שהיתה במקום, ושאמורה היתה להיות מקובעת, אך הסתבר כי זו הועמדה מבלי שחוברה בברגים, וכתוצאה מכך נפלה התובעת על גבה ונחבלה קשות. (להלן:"התאונה").
הנתבעת הכחישה את אירוע הנפילה, הכחישה אחריות כלשהי מצדה, וטענה כטענה חלופית לרשלנות תורמת מכרעת מצד התובעת.
הצדדים חלוקים בשאלת החבות. כמו כן, חלוקים הצדדים בשאלת גובה הנזק.
הראיות
בפניי העידו התובעת, שחזרה על גרסתה בכתב תביעתה. כן העיד מטעם הנתבעת העיד מר יוסי סקולסקי (להלן:"סקולסקי"). העדים העידו בחקירה ראשית, נחקרו בחקירה שכנגד, ולאחר מכן סיכמו הצדדים טענותיהם בעל- פה.
המחלוקת
ארבע שאלות שנויות במחלוקת בין הצדדים: הראשונה, האם נפלה התובעת עת נשענה על הגדר; השנייה, האם התרשלה הנתבעת, או מי מטעמה כלפי התובעת, והאם קיים קשר סיבתי בין רשלנות זו לבין נזקי התובעת; השלישית היא, גובה הנזקים שנגרמו לתובעת והרביעית, האם יש לייחס לתובעת אשם תורם כלשהו.
דיון
לאחר ששמעתי את עדות התובעת, נחה דעתי כי נסיבות אירוע התאונה הן כפי שתיארה התובעת בכתב התביעה: "נשענתי על הגדר והגדר התנתקה מהעמודים והתהפכתי עם הגדר אחורה" (ע' 3 ש' 12-13). עדותה של התובעת הייתה עדות אמינה עלי. עדותה השתלבה היטב עם יתר הראיות בתיק, ולא נתגלו בה סתירות או פרכות היורדות לשורשו של עניין.
סעיף 53 לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"ה-1971, קובע לאמור:
"ערכה של עדות בע"פ ומהימנותם של עדים היא עניין של ביהמ"ש להחליט בו עפ"י התנהגותם של העדים, נסיבות העניין, ואותות האמת המתגלים במשך המשפט".
באשר לנסיבות התאונה והסיבה לנפילת התובעת, מדובר בעדות יחידה, כאשר על עדות שכזו, חלים הוראות סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א - 1971.
על פי הפסיקה שנתגבשה במרוצת השנים, בבוא בית המשפט להכריע על סמך עדות יחידה, עליו להזהיר את עצמו כי הכרעתו מבוססת על עדות יחידה ולתת נימוק ולפרט מדוע הוא מסתפק בעדות זאת לצורך קבלת התביעה (ראה: ע"א 224/78 חמישה יוד תכשיטים בע"מ נ. , פ"ד לג(2) 93).
הפסיקה אף קבעה כי מתן אמון מוחלט בעדות בעל דין תוך העדפת עדותו על עדות הצד שכנגד מהווה טעם מספיק לצורך הכרעה על סמך עדות יחידה של בעל דין. עמד על כך בית המשפט העליון בע"א 231/72 עזבון המנוח שמעון אלמליח נ' ישראל זוטא ואח', פ"ד כז(1), 679 באומרו:
"הטרידה אותנו שאלה אחרת, העולה מסעיף 54 של פקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, שלפיו חייב בית-המשפט במשפט אזרחי לפרט בהחלטתו במקרים מסויימים מה הניע אותו להסתפק בעדות יחידה , שאין לה סיוע. אחד המקרים הללו הוא, לפי סעיף- קטן (2), כאשר העדות היא של בעל-דין. המקרה שלפנינו נכנס לגדר ההוראה הזאת, כי השופט המלומד ביסס את ממצאיו בדבר מידת אחריותו של המשיב על עדותו היחידה של הלה. לא מצאנו בפסק-הדין פירוט של הטעם או הטעמים שהניעו את השופט המלומד לבסס את פסיקתו על עדות יחידה זו. בדחיית עדותו הנוגדת של העד נסים, תוך מתן נימוקים לחוסר נכונותו של השופט לסמוך על עדות זו, ובהעדפת עדותו של המשיב על עדותו של נסים, עדיין אין לראות פירוט מספיק כמצוות הסעיף 54. יכול להיות שאילו פירט השופט המלומד שקבלת העדות היחידה של המשיב נבעה לא רק מנטיה להעדיף את העדות הזאת על פני עדותו של נסים אלא על אמון מלא בנכונות העדות של המשיב, די היה בכך כדי לצאת ידי חובת הסעיף."
יתרה מזו, בבחינת מהימנות הדברים, יש לתת משקל לגרסה הראשונה אשר מוסר נפגע לאחר אירוע התאונה. בעניין זה אציין כי, עדותה של התובעת השתלבה עם דבריה, כפי שאלו עולים במסמכים הרפואיים שהוגשו בפניי, אשר נמסרו בעת הטיפול הראשוני אותו קיבלה התובעת בעקבות התאונה.