השופט צ' זילברטל:
1. לפנינו ערעור על גזר דינו מיום 24.10.2011 של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (ת"פ 40938-07-10, כבוד השופט י' שפסר), בו נגזרו על המערערת, בין היתר, תשעה חודשי מאסר לריצוי בפועל.
2. כתב האישום המתוקן שהוגש נגד המערערת, מייחס לה עבירות של קשירת קשר לפשע, חטיפה לשם סחיטה, סחיטה באיומים וכליאת שווא. על פי המתואר בכתב האישום המתוקן, המערערת הועסקה במשך כשנתיים כמטפלת ברעייתו של המתלונן, שהיה אותה עת כבן 78 שנה. בסמוך ליום 16.4.2010 קשרו המערערת ובן זוגה דאז - בן ציון (להלן: בן ציון) - קשר לביצוע פשע. במסגרת הקשר הם תכננו לפתות את המתלונן להגיע לדירת המערערת, שם לשכנעו להתפשט, לצלם אותו כשהוא ערום ובמצב אינטימי עם המערערת, ובאמצעות התמונות הללו לסחוט ממנו כספים. לשם כך פנתה המערערת למתלונן, ביקשה ממנו הלוואה של 1,500 ש"ח ותיאמה עימו פגישה בבית סבה (להלן: הדירה), לשם קבלת ההלוואה.
ביום 16.4.2010 בשעות הבוקר הגיע המתלונן לדירה, והביא עמו סכום של 2,000 ש"ח, וכפי שביקשה המערערת גם וודקה וסיגריות. לבקשת המערערת, פשט המתלונן את בגדיו, הותירם בסלון וניכנס למקלחת. עם צאתו מהמקלחת, כשהוא ערום, דחפה המערערת את המתלונן לחדר השינה והתיישבה לידו. בשלב זה, נכנס בן ציון, אשר כל אותה העת הסתתר בדירה, כשהוא רעול פנים וצילם את המתלונן כשהוא ערום ובקרבת המערערת, שהייתה בלבוש חלקי. בן ציון אמר למתלונן כי עליו לקנות ממנו את סרט הצילום. המתלונן סירב. בתגובה לכך דחף בן ציון את המתלונן, סטר לו, והכה אותו בחוזקה בבטנו. המערערת ובן ציון יצאו מהחדר, ובן ציון נעל את דלת חדר השינה, כשהמתלונן נותר בו ערום. לאחר מספר דקות, נכנס בן ציון לחדר, עדיין רעול פנים, הצמיד סכין לבטנו של המתלונן ודרש ממנו את הקוד של כרטיס האשראי שלו, באיימו עליו שאם לא יעשה כן - הוא יקבור אותו. בשל חששו, מסר המתלונן לבן ציון את הקוד הסודי. בן ציון שב ויצא מהחדר, נעל את הדלת, והותיר את המתלונן כלוא בחדר.
בהמשך, כשהמתלונן צעק כי הוא רוצה מים, נכנס בן ציון לחדר עם כוס מים, והמתלונן ביקש ממנו את בגדיו משום שקר לו. בתגובה, דחף בן ציון את המתלונן ואיים עליו כי יקבור אותו בחצרים, ושב וכלא את המתלונן בחדר. במקביל, הלכה המערערת לכספומט ומשכה באמצעות כרטיס האשראי של המתלונן והקוד הסודי סכום של 3,200 ש"ח. לאחר כשעה וחצי, במהלכן הוחזק המתלונן כלוא בחדר השינה, פתח בן ציון את הדלת וביקש ממנו להתלבש, תוך שהוא מודיע לו על הכספים שנמשכו מחשבונו. כשביקש המתלונן את ארנקו, הודיע לו בן ציון כי את הארנק יקבל כאשר ישלם על התמונות שצולמו. בן ציון ביקש מהמתלונן להסיעו למקום כלשהו בבאר שבע ולפני שנפרד ממנו, איים בן ציון על המתלונן כי אם יפנה למשטרה הוא "יתן לו שני רימונים בבית".
3. ביום 6.1.2011 הורשעה המערערת, על פי הודאתה, במיוחס לה בכתב האישום המתוקן. במעמד זה, הורה בית המשפט על הגשת תסקיר שירות מבחן בעניינה. בתסקיר עמד שירות המבחן על נסיבותיה האישיות והמשפחתיות הקשות, וכן על טראומות וקשיים שונים אותם חוותה, שמפאת צנעת הפרט אין מקום לפרטם כאן. עם זאת נציין, כי המערערת היתה בעברה מכורה לסמים ועברה הליך גמילה שנראה כי צלח, שכן לפי נתוני שירות המבחן, המערערת נקייה כיום מסמים. שירות המבחן סבר כי יתכן שהטראומות משנות נערותה הן אלו שעמדו בבסיס ביצוע העבירות. כן סבר שירות המבחן, שאף לקשר הזוגי של המערערת עם בן ציון יתכן והייתה השפעה על ביצוע העבירות, שכן קשר זה התאפיין בהתנהגות אלימה ומשפילה כלפי המערערת. כמו כן, נדרש שירות המבחן לתהליך השיקומי אותו עברה המערערת ולפוטנציאל והנכונות השיקומית שלה. נוכח האמור, המליץ שירות המבחן כי יוטל על המערערת צו פיקוח למשך שנה, פיצוי למתלונן, מאסר מותנה ומאסר בפועל שירוצה בדרך של עבודות שירות.
4. ביום 24.10.2011 ניתן גזר דינו של בית המשפט המחוזי, במסגרתו עמד בית המשפט על חומרת העבירות המיוחסות למערערת. בית המשפט ציין, כי לא רק שהמערערת לא מנעה את ביצוע העבירות, אלא הייתה שותפה למימושן, וכל זאת תוך ניצול האמון שנתן בה המתלונן. כמו כן, ציין בית המשפט לחומרה את העובדה שהמעשים אינם בגדר "מעידה", אלא הם תוכננו מראש על ידי המערערת ובן ציון. בית המשפט גם הביא בחשבון את הפגיעה במתלונן והשפלתו. לצד אלו, נדרש בית המשפט לנסיבותיה האישיות הקשות של המערערת וקבע, כי "יתכן כי לא ניתן לנתק את המניע לעבירות מן הנסיבות הללו". בית המשפט התייחס גם להודאת המערערת בביצוע המעשים, לחלקו של בן ציון בביצועם, ולמערכת הזוגית הקשה והאלימה ביניהם. כן קבע בית המשפט, כי לא ניתן לשלול כי למתלונן היה "עניין אינטימי" במערערת (לטענתה, המתלונן הטרידה בעת שעבדה בביתו). חיזוק לכך, מצא בית המשפט בכך שהמתלונן נכנס למקלחת ללא כל כפיה מצד המערערת ויצא משם ללא בגדיו. יחד עם זאת, קבע בית המשפט, כי אין בכך כדי להקהות מחומרת מעשי המערערת ומהמלכודת אותה טמנה למתלונן. על אף הנסיבות המפורטות לקולא, סבר בית המשפט כי נוכח חומרת המעשים אין מקום לקבל את המלצת שירות המבחן, מאחר שאין מקום להתייחס בסלחנות לעבירות המיוחסות למערערת. על מנת שלא להכשיל הליכים שיקומיים עתידיים שהוצעו על ידי שירות המבחן, קבע בית המשפט, כי הוא לא ימצה עם המערערת את מלוא חומרת הדין. לפיכך גזר בית המשפט על המערערת תשעה חודשי מאסר לריצוי בפועל, תשעה חודשי מאסר על תנאי ופיצוי למתלונן בסך 5,000 ש"ח.
מכאן הערעור שלפנינו.
5. לטענת המערערת, נסיבותיה האישיות מצדיקות הימנעות מהשתת עונש מאסר לריצוי מאחורי סורג ובריח. לעניין זה טוענת המערערת, כי חלקה בביצוע המעשים היה משני לחלקו של בן ציון, וכי היא נגררה לביצוע מעשים אלו בשל מצוקותיה האישיות ואופי מערכת היחסים עם בן זוגה דאז. כן טוענת המערערת, כי היא הודתה בביצוע המעשים, העידה נגד בן ציון, לקחה אחריות והביעה חרטה כנה. לטענתה, על אף שאין בנסיבותיה האישיות כדי להצדיק את ביצוע המעשים, הרי שיש בהן כדי להוות הצדקה להעדיף בעניינה את האפיק השיקומי, כפי שהומלץ בתסקירי שירות המבחן. עוד טוענת המערערת, כי יש ליתן משקל לכך שעברה הפלילי נקי וזה מאסרה הראשון, במיוחד שנוכח נסיבות חייה עשויות להיות לו השלכות מדרדרות וקשות עבורה. כן נטען, כי נוכח יתרת תקופת המאסר שנותרה, לאחר ניכוי ימי מעצרה, ההקלה המתבקשת על ידה אינה קיצונית ובלתי הגיונית. בתסקיר המשלים שהוגש עובר לדיון בערעור, ציין שירות המבחן כי המערערת נישאה לאחרונה (לאחר שנפרדה מבן ציון) ועובדת מזה כחצי שנה בסופרמרקט. שירות המבחן התרשם כי למערערת פוטנציאל לתפקוד תקין והיא גילתה יכולת להתמיד בעבודה ובחיי משפחה מסודרים. המערערת מביעה רצון וצורך בטיפול ורמת הסיכון להישנות "התנהגות פורצת גבולות" נמוכה. שירות המבחן הביע חשש ששליחת המערערת למאסר בפועל עלולה להביא לנסיגה בתהליך השיקום.
6. מנגד, טענה באת כוח המדינה כי אין הצדקה להתערב בעונש שהושת על המערערת. לטענתה, בית המשפט המחוזי כבר נדרש והביא בחשבון את השיקולים והנסיבות להם טוענת המערערת, ויש לתת משקל אף לנזק ולהשלכות הקשות של המעשים על המתלונן. כן נטען, כי מאסר בפועל לא בהכרח יסכל את ההליך הטיפולי שהוצע על ידי שירות המבחן.
7. לאחר שעיינו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, בהודעת הערעור ושמענו את טענות הצדדים, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות.
הלכה היא, כי ערכאת הערעור לא תתערב בעונש שנגזר על ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים בהם נפלה טעות בגזר הדין, או שהעונש שנגזר סוטה בצורה קיצונית מרף הענישה הנוהג במקרים דומים (ראו למשל: ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (לא פורסם, 3.7.2006); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל, פיסקה 11 (לא פורסם, 29.1.2009)). המקרה שבפנינו אינו נמנה על אותם המקרים, ולא מצאנו הצדקה להתערב בחומרת העונש.
גם אם חלקה של המתלוננת בביצוע המעשים היה משני לעומת חלקו של בן ציון (אשר נדון לשלוש שנות מאסר בתוספת מאסר מותנה בן ששה חודשים שהופעל במצטבר), וגם אם מעשיה נעשו בהשפעתו ובלחצו, לא ניתן להתעלם מכך שהיא זו אשר לרקע הכרותה המוקדמת עם המתלונן אפשרה את התרחשותם. אכן, המערערת לא לקחה חלק פעיל במעשי האלימות החמורים שבוצעו במתלונן, אך, כאמור, היא הייתה שותפה בהכנת הקרקע לעשייתם, ולא מנעה או הפסיקה את ביצועם. יחד עם זאת, אנו נותנים את דעתנו לנסיבותיה האישיות הקשות של המערערת, למכלול מצוקותיה, כמו גם לתהליך השיקומי אותו עברה. כן אנו ערים לחששה של המערערת מההשלכות האפשריות של המאסר על מצבה והליכי שיקומה, שנוכח עברה הוא חשש ממשי. אך לאחר שבחנו את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ואת מכלול השיקולים, אנו סבורים כי בית המשפט כבר הביא בחשבון את הנסיבות והשיקולים הללו ואיזן ביניהם באופן ראוי.
עבירות המבוצעות לשם סחיטת כספים, ובמיוחד כשמתלווים להן מעשים חמורים, כפי שבוצעו במקרה דנן, של חטיפה לשם סחיטה וכליאת שווא, מחייבות ענישה הולמת הכוללת מאסר בפועל. נסיבותיה של המערערת הובאו בחשבון בקביעת משך תקופת המאסר, אך אין בכוחן לגבור על ההכרח ליתן ביטוי עונשי שיהלום את חומרת המעשים. גם אין להתעלם מהחוויה הקשה והמייסרת שעבר המתלונן, אדם קשיש, שמצא עצמו חסר אונים ומושפל, נתון לחסדי מי שהביאוהו בכחש לדירה, כלאו אותו שם ערום ומפוחד וגנבו את כספו. לפיכך, איננו מוצאים עילה להתערב בגזר הדין.
אנו תקווה, כי המערערת תמשיך ותעמיק בדרך השיקום בה החלה ללכת, ותשכיל להשתמש בכוחותיה ובאפשריות השיקומיות המוצעות על ידי שירות בתי הסוהר, באופן שלאחר סיום ריצוי העונש תהיה פרשה זו מאחריה והיא תוכל באמת ובתמים לפתוח דף חדש.
אשר על כן, הערעור נדחה.
8. המערערת תתייצב לריצוי עונשה במזכירות בית המשפט המחוזי בבאר שבע ביום 29.5.2012 עד לשעה 09:00.