השופט נ' סולברג:
1. בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (הפ"ב 23908-03-10, כבוד השופט י' זפט) במסגרתו נדחתה בקשת המבקש למתן רשות ערעור על פסק הבורר (עו"ד א' גרפי, מיום 8.2.10) וכן נדחתה בקשתו החלופית לביטול פסק הבורר.
רקע
2. בין המבקש ובין המשיבה - שניהם עורכי דין - נערך הסכם ביום 31.10.06 לשיתוף פעולה ביניהם, במסגרתו התחייב המבקש להעביר לטיפול המשיבה את כל תיקי נזקי הגוף של לקוחותיו, פרט לתיקים מסויימים. נקבע ששכר הטרחה יתחלק ביניהם בחלקים שווים. מנגד התחייבה המשיבה להעביר לטיפול המבקש חלק מהתיקים של לקוחותיה. ביום 1.7.09 הודיעה המשיבה למבקש על סיום ההתקשרות. המחלוקת בין הצדדים באשר להתחשבנות ביניהם הועברה להכרעת בורר. הוסכם כי פסק הבורר יהא מנומק וכי לצדדים תהא זכות ערעור בהתאם לחוק הבוררות, התשכ"ח - 1968 (להלן: חוק הבוררות). הבורר העריך את שווי התיקים וקבע את אופן חישוב שכר הטרחה. המבקש הגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי לפי סעיף 29ב לחוק הבוררות, ולחלופין ביקש לבטל את פסק הבורר. בית המשפט המחוזי ציין בהחלטתו כי בהליך ערעור על פסק הבורר לפי סעיף 29ב לחוק הבוררות יש להוכיח כי הבורר טעה באופן יסודי ביישום הדין דווקא, וכי טעות זו גרמה לעיוות דין. על-פי אמות המידה האמורות נקבע כי לא נפלה טעות ביישום הדין ובוודאי לא טעות יסודית או עיוות דין המאפשר להתערב במה שנפסק. כמו כן נקבע כי לא נמצאה עילת ביטול המאפשרת להתערב בפסק הבורר. שכן, הבורר פירש את ההסכם בין הצדדים וגם אם ניתן היה לפרשו באופן אחר אין מדובר בטעות ביישום הוראות הדין. טענות המבקש ביחס לאופן שבו העריך הבורר את שווי התיקים נדחו. נקבע כי טענות אלו מתייחסות לטעות בהערכת העובדות ואינן בגדר טעויות מהותיות ביישום הדין. בהתאם, הבקשה למתן רשות ערעור והבקשה לביטול פסק הבורר נדחו.
טענות המבקש
3. לשיטת המבקש, פרשנות סעיף 29ב לחוק הבוררות - אשר טרם נתבררה בפסיקה - מצדיקה מתן רשות ערעור. לגופו של עניין נטען כי נפלה שגגה יסודית וברורה תחת ידו של בית משפט קמא עת קבע ממצא עובדתי שאינו מתיישב עם העובדות לאשורן. אלמלא השגגה האמורה היה בית המשפט מקבל את הערעור, או את הבקשה לביטול פסק הבורר, ומורה על תיקון הטעות היסודית אשר גרמה לבורר לעיוות דין חמור. על-פי קו זה נטען, כי בית משפט קמא קבע שאין כל פגם בכך שהבורר קיבל את הצעת המגשר, כבוד השופט (בדימוס) ע' קמא, ועל בסיסה העריך את שכר הטרחה. מדובר בהצעת המגשר שהוגשה באחד מתיקי הנזיקין (להלן: תיק לירון בר), במסגרתה העריך את שוויו של התיק. דא עקא, הבורר העריך את הצעת המגשר, לא באופן עצמאי, אלא על-פי תחשיב נזק מטעם המשיבה, שכלל לא הוגש לתיק הבוררות. לטענת המבקש, הצעת המגשר נקבה בעקרונות כלליים, שכימותם היה מסתכם בכ-2.3 מליון ש"ח בלבד ועל-פי סכום זה היה מקום לחשב את שכר הטרחה, ולא על בסיס סכום של 8,981,006 ש"ח, כפי שקבע הבורר. לטענת המבקש, לו הייתה המשיבה מגישה את תחשיב הנזק מטעמה כראיה, היה חוקר אותה על תחשיב הנזק או מגיש תחשיב נזק מטעמו. משבחר הבורר להסתמך על התחשיב, נפגעה באופן מהותי זכות הטיעון של המבקש וזכותו להביא את ראיותיו בעניין בעל ערך כלכלי כה רב. בהקשר זה נטען כי פסיקה בניגוד לראיות, או שאינה נתמכת כלל בראיות, מהווה עילה לביטול פסק בורר.
4. טיעון נוסף של המבקש מתייחס לאופן שבו העריך הבורר את שווי התיקים. לטענתו, פעל הבורר בניגוד למנדט שניתן לו. הוא לא הוסמך לבצע הערכה של שכר הטרחה בכל תיק ותיק, אלא היה עליו להעריך את שכר הטרחה על-פי הפעולות שבוצעו בכל תיק ותיק, או לחלופין לפסוק בהתאם לתוצאה הסופית בפועל בכל תיק. על-פי קו זה, טעה הבורר בקובעו שהמבקש הסכים שלא להמתין לתוצאה הסופית בכל תיק שתלוי ועומד בבית משפט. לטענת המבקש לא הייתה כל הסכמה דיונית בתיק והוא אף הביע לפני הבורר באופן מפורש את התנגדותו להסדר דיוני כאמור.
5. טענה נוספת נוגעת לפרשנות סעיף 5 להסכם שבין הצדדים. לטענת המבקש, לשונו הפשוטה והמילולית של ההסכם מלמדתנו כי הצדדים הסכימו ששכר הטרחה יחושב בגין כל פעולה ופעולה שבוצעה על-ידי עורך הדין המטפל עד להפסקת הטיפול בכל תיק ותיק. חישוב שכר טרחה באחוזים אינו עולה בקנה אחד עם לשון ההסכם. מכאן שטעה הבורר בקובעו שאינו יכול לעמוד על התכלית הסובייקטיבית ובכך שנדרש לתכלית האובייקטיבית. לטענתו, טעה בית משפט קמא בקובעו שאין כאן עילה להתערבות בפסק הבורר, שעה שהפסיקה קבעה שיש ליתן משקל מכריע ללשון החוזה מקום שבו היא ברורה. מכאן שהבורר טעה ביישום הדין וחרג מסמכותו לפסוק בהתאם לדין.
6. לבסוף נטען כי שגה בית המשפט משפסק למשיבה שכר טרחה בתיק יהודה אזולאי בשיעור העולה על המותר לפי חוק פלת"ד. בית משפט קמא קבע כי על-פי ההסכם עמד שכר הטרחה על שיעור של 20%, אלא שסעיף 16 (א) לחוק פלת"ד קובע שכר טרחת עו"ד שלא יעלה על שיעור של 13% מהסכום שייפסק. הבורר הסתמך בהחלטתו על סיכומי המבקש, במסגרתם נפלה טעות סופר ונרשם שכר טרחה של 20%, אלא שהחישוב שבפועל בוצע על-ידו בסיכומים מלמד כי שכר הטרחה עומד על שיעור של 13%.
טענות המשיבה
7. מנגד טוענת המשיבה שאין עילה לביטול פסק הבורר ולא נפלה כל טעות בפסק דינו של בית משפט קמא המאפשרת את התערבות ערכאת הערעור. לטענתה, טענות רבות של המבקש ביחס לעילות הביטול של פסק הבורר כלל לא נטענו בהליך בבית משפט קמא. לטענת המשיבה אין כל עילה להתערבות בפסק דינו של בית משפט קמא, שכן אין כאן עניין ציבורי או משפטי החורג מעניינם של הצדדים. הבקשה מתמקדת בממצאים עובדתיים, בבחינת הראיות ובחישוב הנזקים והפיצויים שנקבעו על-ידי הבורר, כל אלו אינם בגדר עילה משפטית המצדיקה את ביטול פסק הבורר. באשר לאופן חישוב שכר הטרחה ופרשנות ההסכם שבין הצדדים נטען כי הבורר נימק באריכות מדוע העדיף את שיטת החישוב של המשיבה, ומכל מקום וכפי שקבע בית משפט קמא, גם אם טעה הבורר בפרשנות ההסכם אין מדובר בטעות בישום הדין ובוודאי שלא בטעות יסודית. עוד נטען כי הצדדים הסכימו במפורש ששכר הטרחה ישולם באותו שלב וללא תלות בתוצאה של התיקים. המבקש כלל לא טען בבית משפט קמא כי נמנעה ממנו ההזדמנות להגיש תחשיב נזק. באשר לטענה בדבר שכר הטרחה שנפסק בתיק אזולאי נפסק כי אין בכך כדי להביא לביטול פסק הבורר, ומכל מקום אין כל פסול בכך שהבורר נסמך על גרסתו של המבקש.
דיון
8. פסק דינו של בית המשפט המחוזי מפורט ומנומק ונותן מענה לחלק מהטענות שנטענו לפנינו, הן באשר לאופן שבו פירש הבורר את ההסכם בין הצדדים (עמודים 5 - 8 לפסק דינו של בית משפט קמא); הן באשר לקביעת הבורר כי שכר הטרחה יחושב על בסיס הערכה של התוצאה הסופית (פסקה 7 לפסק הדין של בית משפט קמא); הן באשר לטענות בנוגע לחישוב התיק של יהודה אזולאי (פסקה 7 לפסק הדין). באשר לתיק יהודה אזולאי אדגיש כי אכן חישוב שכר טרחה שאינו מתיישב עם הוראות הדין כפי המוסדר בחוק פלת"ד, יכול ללמד על טעות משפטית. טעות שכזו, יכולה במצבים המתאימים להוות עילה לביטול פסק בורר. אך כאן מדובר בטעות של המבקש, שכן הוא כתב במפורש בסיכומים שהוגשו על-ידו ששכר הטרחה יעמוד על 20%. אין לצפות מהבורר לבחון את האופן שבו חישב המבקש את שכר הטרחה ולהבין שנפלה כאן טעות במסגרת הסיכומים שהוגשו על-ידי המבקש. ברי שלא ניתן לומר כי נפלה טעות בפסק הבורר המצדיקה מתן רשות ערעור.
9. לא מצאתי כל טעות משפטית במסקנות האמורות של בית משפט קמא. אין מקום להידרש לטענות המבקש בסוגיות האמורות גם בשל העובדה כי רשות ערעור על החלטת בית משפט לפי חוק הבוררות לא תינתן אלא אם מתעוררת שאלה משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם של הצדדים לסכסוך, או כאשר שיקולי צדק או מניעת עיוות דין מחייבים את התערבות בית משפט זה (רע"א 3860/00 גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ, פ"ד נז (6) 606).
10. מכאן יש להידרש לטענה לפיה יש ליתן רשות ערעור על פסק הבורר בשל הטעות שנפלה בפסק הבורר בנוגע לחישוב שכר הטרחה בתיק לירון בר. המבקש מצביע על טעויות שונות שנפלו, לשיטתו, בפסק הבורר, אך תחילה יש להידרש לשאלה המשפטית האם טעות בפסק הבורר אכן מאפשרת לבטלו, ואם התשובה היא חיובית יש לבחון האם כל טעות מאפשרת לבטל את פסק הבורר.
טעות בפסק הבורר לאור תיקון מספר 2 לחוק הבוררות
11. בטרם נחקק חוק הבוררות ניתן היה לבקש מבית המשפט לבטל פסק בורר בשל טעות שנפלה על פני הפסק. בשנת 1967 השתנה המצב המשפטי. חוק הבוררות מנה בסעיף 24 את עילות הביטול של פסק בורר. עיון ברשימה מעלה כי עילת הביטול בשל טעות על פני הפסק נשמטה ממנה. השמטה זו בוצעה במכוון על-ידי המחוקק שבחר לבטל עילה זו (כדברי ההסבר להצעת חוק הבוררות, תשכ"ז-1967, הצ"ח 717 (תשכ"ז) 64, 72). מציאות משפטית זו לא מנעה מצדדים לנסות ולטעון לביטול פסק בורר בשל טעות וזאת גם באמצעות עילת הביטול של פעולה בחוסר סמכות. אולם בתי המשפט מנעו בעקביות את הניסיון להפיח רוח חיים בעילת הטעות על פני הפסק שהועלתה חדשות לבקרים בבתי המשפט (רע"א 113/87 חברת נתיבי איילון בע"מ נ' יהודה שטאנג ובניו בע"מ, פ"ד מה(5) 511 (1991); רע"א 8941/06 עיריית חיפה ואח' נ' ב.מ. כרפיס דדו בע"מ (4.11.09)). ניתן להבין את הקושי שאליו נקלע צד שמגלה כי נפלה טעות בפסק הבורר, אך אינו יכול לבקש מבית המשפט לתקן את הטעות שנתגלתה. אמנם יש לסייג את האמור, שכן לעיתים טעות יכולה גם לגלם בחובה עילת ביטול שמצויינת בחוק הבוררות, למשל כאשר הטעות טומנת בחובה חוסר סמכות או התעלמות מהוראות הדין. אולם, וכאמור, הטעות כשלעצמה איננה עילה לביטול פסק הבורר. הקושי האמור מלווה גם את בית המשפט שנדרש לאשר את פסק הבורר. קשה להשלים עם תוצאה משפטית לפיה בית המשפט נדרש לאשר פסק בורר שיש בו טעות, זאת במיוחד כאשר קיימת טעות משפטית יסודית שגרמה לעיוות דין. ההצדקה למצב המשפטי האמור נבעה ממטרת מוסד הבוררות והיא ייעול ההליכים וחתירה לסיומם המהיר באמצעות הגבלת זכות הערעור. המצב המשפטי שמנע את האפשרות לתקן טעות בפסק הבורר עורר קשיים. כדברי המלומד א' שטרוזמן: "האמנם אין משקל, המצדיק את שינוי החקיקה, לתחושה הבלתי נוחה, בלשון המעטה, של שופטים הצריכים לאשר דין מוטעה, בנוכחות בעלי הדין המתדיינים לפניהם על תוקפו של פסק הבורר?!" (א' שטרוזמן, "הרהורים וערעורים על פסק בורר, הפרקליט מ, עמוד 238 (תשנ"א - תשנ"ג)). על רקע האמור יש להידרש לתיקון מספר 2 לחוק הבוררות.
12. תיקון מס' 2 לחוק הבוררות שינה בשנית את המצב המשפטי (ס"ח 2186, מיום 12.11.2008). הוסף סעיף 29ב לחוק הבוררות אשר מאפשר, בין היתר, להגיש ערעור ברשות על פסק הבורר. כלומר אין מדובר בעילת ביטול נוספת אלא באפשרות להגיש ערעור ברשות מקום בו נפלה טעות בפסק הבורר. בכך נשתנו האיזונים ביחס לביקורת השיפוטית על-פי חוק הבוררות. כדברי השופטת א' פרוקצ'יה:
"תיקון זה מהווה, ללא ספק, מפנה משמעותי באיזון הפנימי שהיה טמון עד כה במבנה חוק הבוררות במתכונתו המקורית, ובשיווי המשקל שיצר בין מידת החופש והגמישות שניתנו להליך הבוררות, לבין מידת הפיקוח השיפוטי המופעל על מהלכי הבוררות ופסק הבוררות. איזון זה נשתנה היום לאור האפשרות לקיים, בתנאים מסויימים, הליך ערעורי על פסק הבורר, בין בפני בורר, ובין בפני בית המשפט. התיקון לחוק מרחיב את יריעת הפיקוח וההתערבות השיפוטית על הליכי הבוררות, ומצמצם את חופש ההכרעה והגמישות שאפיינו מנגנון הכרעה זה על-פי החוק במקורו" (רע"א 8941/06 עיריית חיפה ואח' נ' ב.מ. כרפס דדו בע"מ (4.11.09) וראו שם הפניות לדברי מלומדים שהתבטאו בעד ונגד התיקון).