בפנינו בקשה להיתר נישואין.
להלן העובדות שמסרה המבקשת:
בשנת 96 התגרשה בחיפה מבעלה לשעבר [אלמוני], יהודי. כעבור חצי שנה מהגירושין חזרו לחיות יחדיו, "החליטו לתת עוד הזדמנות", כדבריה, וחיו עוד כמה שנים. לאחר מכן הרתה שוב ממנו, בשנת 2004 ילדה בת, ובגיל שנה וחצי של הבת, הבעל לשעבר עזב את הבית. הכיר חוקית בילדה. כיום מבקשת להתחתן עם אדם אחר בשם [פלוני]. לא כהן. חיים יחד כבר חודש וחצי, כבני זוג לכל דבר.
בית הדין חקר את האשה אודות עובדות נוספות.
המבקשת נשאלה ע"י בית הדין האם היה לה עוד חבר לפני שהכירה את החבר הנוכחי [פלוני], ומשיבה כי לא גרה עם חבר אחר, אך היו לה יחסי אישות עם אדם אחד, לאחר הפרידה מהבעל לשעבר וטרם פגשה את [פלוני], החבר הנוכחי.
לשאלת בית הדין מצהירה המבקשת כי היא ובעלה לשעבר [אלמוני] לא קיימו אורח חיים דתי, ברם היא היתה הולכת למקווה מידי פעם, "כי זה עשה לי טוב", כדבריה. כן מספרת כי היא מדליקה נרות, ומצהירה כי היא ובעלה לשעבר "שמרו יום כיפור".
לשאלת בית הדין מדוע לא חזרה והתחתנה עם בעלה לשעבר [אלמוני] לאחר שהתגרשו, טענה המבקשת שהיא כן רצתה להינשא עמו, אך הוא לא רצה בתחילה ומשך את הזמן. לדבריה "בתחילה הוא אמר שאם הכל יהיה טוב נתחתן תוך שנתיים שלוש, אך זה לא קרה".
כיום המבקשת מעוניינת להינשא לחבר הנוכחי, קבעו מועד לחתונה ליום 18.5.12, שכרו אולם והחלו לשלוח הזמנות. לאור מועד החתונה הקרובה, מבקשים פסק דין בהקדם.
דיון והכרעה
ובכן, בפנינו שאלת גירושין בגט מהבעל לשעבר, מדין בני זוג גרושים שחזרו לחיות יחדיו, וכן שאלת איסור "בעל ובועל" ביחס לחבר הנוכחי, עמו המבקשת מתעתדת להינשא.
חובת גט לגרושים שחיו יחדיו
ידוע דין השו"ע (אבהע"ז, קמט, א) כי בכגון זה שודאי נבעלה לגרוש שלה, כגון בנידון דידן שאף הולידו בת משותפת לאחר הגירושין, האשה מקודשת בודאי, משום הסברא ש"אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות".
ואולם כבר ערערו הפוסקים האם בכל מקרה נאמר דין זה, האם גם ביחס לאנשים שאינם שומרי תורה ומצוות נאמר הכלל ש"אין אדם עושה בעילתו וכו'" ומתכוון לקדש בביאתו, כפי שיצוין להלן.
הריב"ש (בשו"ת, סימן ו) הביא בשם הראב"ד (בהשגותיו על הרמב"ם, הלכות גירושין י, יט) שבפרוצים בעריות אין חזקה זו, וכן ציין הריב"ש שם כי כאשר בא על אשה בנידתה אין אומרים שמקפיד שביאתו תיעשה בהיתר ולא בזנות (כיון דלא חייש לאיסור כרת, לא חייש לבעילת זנות). כן מבואר גם בשו"ת הרדב"ז (חלק א, חדשות, סימן שנא, והובאה שיטתו גם בבאר היטב אבהע"ז סי' קמט ס"ק ב), שלא אמרו חזקה זו אלא רק בישראל הכשר, שהוא זהיר במצוות, דלא שביק היתרא ואכיל איסורא, אך במומר שעובר על כל התורה או במי שפרוץ בעריות, לא אמרינן לגביו שמקפיד שביאתו לא תהיה ביאת זנות והתכוון לביאת קידושין (וראה גם ערוך השולחן אבהע"ז קמט, ג שכתב שדבר פשוט הוא שחזקה זו אינה אלא כשאין עבירה בביאה זו. ועי"ש שמביא דעות בכך). כמו כן, ידועה שיטתו של בעל שאגת אריה (מובאת בבית אפרים, אבהע"ז ח"א סימן מב), שבזמנינו ובמדינותינו אין הדרך לקדש כלל בביאה, ולכן אין לחוש לקידושי ביאה.
כך היה ניתן לומר גם כאן, שאדם שאינו סבור שהוא מקדש את האשה בביאתו, אין לחוש לקידושיו (ועי' פת"ש אבהע"ז סימן קמט ס"ק ב. כן עי' אוצר הפוסקים ריש הלכות קידושין, שם אספו דעות רבות בענין חשש קידושין למי שלא נשאו כדת משה וישראל, ובפרט אם אינם שומרי תורה ומצוות).
וראה בספר קובץ תשובות למרן הגרי"ש אלישיב שליט"א (ח"ב סימן עח), שם דן באחד שהמשיך לדור עם גרושתו, האם יש להצריכם גט נוסף. הנקודות שדן בהם שם הם: האם בבא על גרושתו צריכים עדי הייחוד לדעת שהיא מגורשת ממנו, האם נאמנים בני הזוג לומר שלא כוונו לשם קידושין, האם החזקה שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובודאי מכוון לשם קידושין, אמורה בכל אדם, בכל מקרה ובכל הדורות. בדבריו שם דן האם חזקה זו נאמרה רק בכשרים או אף בפרוצים, והביא שם סברות לכאן ולכאן, וסיים: "מכל הלין טעמי דאמרן לעיל נראה שאנו אין לנו אלא לקבוע שאין בין הצדדים אלא ספק קידושין בלבד".
ביחס לנידון שלפנינו, המבקשת מצהירה היא ובעלה לשעבר [אלמוני] לא קיימו אורח חיים דתי, ברם היתה הולכת למקווה מידי פעם. והסבירה זאת, "כי זה עשה לי טוב", כדבריה. כן מספרת כי היא מדליקה נרות וכן היא ובעלה לשעבר שמרו יום כיפור. כך שקיים ספק האם להחשיבם כפרוצים, אודותם כתבו הפוסקים שאין לחוש לקידושין ואין להצריך גט.
לאור האמור לעיל, יש לפסוק כי לכתחילה עליה לקבל גט, לפחות לחומרא, מבעלה לשעבר [אלמוני].
ביאור וניתוח הענין