לפניי בקשת רשות ערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ב-ע"פ 2362-12-11 (מיום 11.3.2012, מפי השופטים א' טל, ז' בוסתן ו- א' מקובר), אשר במסגרתו נדחה ערעור על גזר דינו של בית המשפט השלום (ת"פ 1578-08 מיום 3.11.2011 מפי השופט מ' קרשן). בגזר דינו של בית המשפט השלום הוטל על המבקש עונש מאסר בפועל של 16 חודשים, מאסר על תנאי ופיצוי למתלוננת בסך 10,000 ש"ח. המבקש הגיש גם בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר שהוטל עליו.
ההליכים הקודמים ובקשת רשות הערעור
1. נגד המבקש הוגש כתב אישום אשר ייחס לו ביצוע עבירת מעשה מגונה לפי סעיף 348(ג) לחוק העונשין התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). על פי המתואר בכתב האישום, במהלך חודש אוגוסט 2006 הגיעו מ.מ, תושבת השטחים (להלן: המתלוננת) ובעלה, תושב טייבה, למשרדו של המבקש, שהיה באותו מועד שוטר במרחב שרון של משטרת ישראל, ואשר עסק במסגרת תפקידו בנושא "איחוד משפחות". המבקש אמר למתלוננת ולבעלה כי ישנן בעיות עם תעודת הזהות הישראלית שלה, וביקש מהמתלוננת כי תתקשר אליו בכל יום בכדי לדעת מהן ההתפתחויות בנושא.
כעבור כמה ימים חזרו המתלוננת ובעלה למשרדו של המבקש. המבקש ביקש לשוחח עם המתלוננת ביחידות, וציין בפנייה כי לא תוכל לקבל תעודת זהות ישראלית, עקב "בעיות בהן מעורב בעלה", וכי המשטרה צפויה לערוך פשיטה במקום מגוריהם. בעקבות דבריו של המבקש, החלה המתלוננת לבכות. המבקש ניגש אל המתלוננת, הגיש לה מפית ואמר לה "את יודעת שאת סקסית?". בהמשך ביקש המבקש מהמתלוננת נשיקה. המתלוננת סירבה ואמרה למבקש כי היא אוהבת את בעלה. המבקש ניגש אל המתלוננת ונגע ובחזה ובישבנה. המתלוננת הרחיקה את המבקש מעליה וביקשה שיעזוב אותה, אך זה תפס בידה וביקש שתיגע באיבר מינו. המתלוננת דחפה את המבקש והחלה לבכות, אך המבקש קרב אליה וחיבקה בכוח. לאחר מכן אמר המבקש למתלוננת כי היא עוד תשוב אליו ותיתן לו כל מה שהוא רוצה, זאת בשל רצונה בתעודת זהות. המבקש ביקש מהמתלוננת שלא לספר לבעלה מה קרה. לאחר מכן, יצא המבקש ממשרדו וקרא לבעלה של המתלוננת, ולפני שהאחרון הספיק לחזור למשרד, נישק המבקש את המתלוננת בלחיה ושפתיה.
2. במסגרת הסדר טיעון אליו הגיע המבקש עם המשיבה, תוקן כתב האישום והמבקש הודה המעשים שיוחסו לו מכתב האישום המתוקן. נוכח הודאתו, הרשיע בית המשפט השלום את המבקש בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום המתוקן. הצדדים לא הגיעו להסכמה בעניין העונש.
3. לפני מתן גזר הדין, התבקש שירות המבחן לערוך תסקיר בעניינו של המבקש. בית המשפט השלום תיאר את התמונה שעלתה מהתסקיר כמורכבת. מחד המבקש תואר כמי שמילא תפקידים בכירים בצבא ובהמשך במשטרה. ההליכים שנפתחו נגד המבקש הביאו להשעייתו מהמשטרה, וכיום הוא עובד כחוקר תאונות דרכים מטעם חברת ביטוח. המבקש הביע חרטה על מעשיו ולקח אחריות על ביצועם. שירות המבחן התרשם כי חשיפת מעשיו בפומבי השפיעה על המבקש באופן מרתיע ומרסן. מאידך, שירות המבחן התרשם כי המבקש התקשה לבדוק לעומק את מעשיו. המבקש היה מרוכז בפגיעה שנגרמה לו כתוצאה ממעשיו ולא הבין באופן מספק את השלכות מעשיו על המתלוננת. שירות המבחן סבר כי מעשיו של המבקש נבעו מעיוותי חשיבה ומשורה של גורמים לא מעובדים באישיותו של המבקש. שירות המבחן התרשם כי נשקפת מהמבקש מסוכנות ברמה בינונית לחזרה על המעשים בהם הורשע. שירות המבחן המליץ כי על המבקש יוטל עונש מאסר שירוצה בעבודות שירות בתוספת צו מבחן.
4. המדינה ביקשה להחמיר בעונשו של המבקש ובמסגרת זאת לכלול בעונשו של המבקש רכיב משמעותי של מאסר בפועל. בא כוח המבקש ביקש לאמץ את המלצות שירות המבחן לעניין העונש הראוי לו. בגזר דינו, קבע בית המשפט כי יש לייחס למעשיו של המבקש חומרה מיוחדת, זאת נוכח נסיבות ביצוע העבירה ומעמדו של המבקש כשוטר. בית המשפט קבע כי יש לקבל את טענת המשיבה כי לא מדובר בעבירות מין ברף הנמוך, וזאת במיוחד בהתחשב בהסלמה שחלה בחומרת המעשים ככל שעבר הזמן בו שהה המבקש עם המתלוננת. בית המשפט קבע כי בתי המשפט מצווים לספק הגנה על קורבנות עבירות מין, וכי הגנה זאת צריכה לקבל ביטוי בצורה של ענישה מחמירה. יחד עם המתואר לעיל, הצביע בית המשפט על השיקולים לקולא הקיימים בעניינו של המבקש ובכלל זה הודאתו באשמה, הבעת החרטה, היעדר עבר פלילי והנזקים שנגרמו לו כתוצאה מחשיפת המקרה. בית המשפט קבע כי ההתחשבות בשיקולים לקולא אינה מאיינת את הצורך בהטלת עונש במאסר בפועל, שהוא העונש המתחייב ממעשיו של המערער. נקבע כי במקרה זה, הטלת עונש מאסר בפועל הינה הדרך להשגת מטרות הענישה.
5. בית המשפט השלום סקר את פסקי הדין שהגישו לו הצדדים לעניין העונש הראוי במקרה זה וקבע כי לא התגבשה בפסיקה רמת ענישה ברורה ביחס למעשים דוגמת מעשיו של המבקש. בית המשפט ציין כי גם אם ניתן היה ללמוד על רמת ענישה מפסקי הדין שהביאו הצדדים, היה ראוי להעלותה. בית המשפט קבע כי יש להחמיר בעונשם של שוטרים או חיילים שביצעו עבירות מין תוך ניצול יחסי אמון כלפי מי שנתון למרותם. בית המשפט קבע כי אין מקום להקל בעונשו של המבקש בצורה משמעותית מהעונש המירבי שקבע המחוקק לעבירות בהן הורשע. כאמור, בית המשפט הטיל על המבקש עונש מאסר בפועל של 16 חודשים, עונש מאסר מותנה בן 8 חודשים. בנוסף, חויב המבקש לשלם למתלוננת פיצוי בסך 10,000 ש"ח.
6. על גזר דינו של בית המשפט השלום ערער המבקש לבית המשפט המחוזי. בערעור נטען כי בית המשפט סטה מרף הענישה הראוי והחמיר בעונשו יתר על המידה וכי היה על בית המשפט השלום לקבל את המלצת שירות המבחן. המשיבה מצידה ביקשה לאמץ את גזר דינו של בית המשפט השלום. המשיבה הצביעה על שגגה מסוימת שנפלה בפסק דינו של בית המשפט השלום, אשר באחד מפסקי הדין שהזכירו ציין כי הוטל על שוטר שהורשע בעבירה דומה עונש מאסר של 7 חודשי מאסר בפועל בעוד שלמעשה הוטל עונש מאסר מותנה. המשיבה ציינה כי אין בשגגה זאת כדי לשנות את התוצאה אליה הגיע בית המשפט השלום, ואין גם לראותה כעילה לקבלת הערעור.
7. בית המשפט המחוזי לא ראה מקום לקבל את הערעור. נקבע כי צדק בית המשפט השלום בכך שהתייחס בחומרה למעשיו של המבקש, אשר ניצל את מעמדו כשוטר כדי לפגוע מינית במתלוננת. בית המשפט המחוזי קבע כי אכן לא היה מקום לקבל את המלצת שירות המבחן לעניין העונש. המלצת השירות אינה חזות הכל, ועל כן צדק בית המשפט כשקבע כי האינטרס הציבורי מחייבת החמרה בענישתו של המבקש. בית המשפט השלום התחשב כיאות בשיקולים לקולא הקיימים בעונשו של המבקש, כמו גם באמור בתסקיר המבחן. אשר על כן, נקבע כי העונש שהטיל בית המשפט השלום על המבקש, אינו חורג מהענישה הראויה לעבירות של ביצוע מעשים מגונים על ידי עובד ציבור.
8. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשה בקשת רשות הערעור שבפניי. בבקשה נטען כי פסק דינו של בית המשפט השלום מעלה שאלה משפטית המצדיקה ליתן למבקש רשות ערעור, זאת על אף שמדובר בערעור ב"גלגול שלישי". נטען כי מקרה זה מעלה שאלה כללית בדבר אופן העלאת רף הענישה הנוהגת, ובכלל זה עולה השאלה האם העלאה זאת צריכה להיעשות באופן הדרגתי או שמא באופן קיצוני. בא כוח המבקש טוען כי העונש שהשית בית המשפט השלום חורג מרף הענישה הנוהג במקרים דומים ועל כן מפר את עקרון אחדות הענישה. לטענתו גם אם רוצה בית המשפט להעלות את רמת הענישה לעבירות מסוימות, הרי שהעלאה זאת צריכה להיערך בצורה הדרגתית. בבקשה נסקרת הפסיקה שהוזכרה בפסק דינו של בית המשפט השלום, ונטען כי זאת מלמדת כי בית המשפט השלום חרג בצורה קיצונית מרף הענישה הראוי.
דיון והכרעה
9. דין הבקשה להידחות.
10. כלל נקוט הוא בידינו כי בקשת רשות ערעור על פסק דין ב"גלגול שלישי" תתקבל אך במקרים חריגים. כלל זה מקבל משנה תוקף כאשר מדובר בבקשת רשות ערעור המתייחסת לחומרת העונש שהושת על מגיש הבקשה (ראו לעניין זה: רע"פ 3204/09 זוביידאת נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 21.7.2009)). עניינו של המבקש אינו נמנה על אותם מקרים חריגים. בניגוד לנטען בבקשה, בעניינו של המבקש לא עולה כל שאלה משפטית או ציבורית המצדיקה ליתן לו רשות ערעור.
גם בחינת בקשת רשות הערעור לגופה מחזקת את מסקנתי כי אין לתת למבקש רשות ערעור. בית המשפט המחוזי קבע כי גזר דינו של בית המשפט השלום לא חרג מהענישה הראויה בעניינו של המבקש ולא ראיתי מקום להתערב בקביעתו זאת. במסגרת גזר הדין נשקלו השיקולים לקולא הקיימים בעניינו של המבקש, אך נקבע כי אין בשיקולים אלו כדי להצדיק הקלה משמעותית בעונשו. מעשיו של המבקש, שניצל את מעמדו וסמכותו כשוטר, הם מעשים חמורים אשר מצדיקים אף לטעמי את העונש שהוטל עליו.
11. כללם של דברים: הבקשה נדחית. ממילא, אין צורך לדון בבקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר.
ניתנה היום, ח' באייר, התשע"ב (30.4.2012).