השופט א' רובינשטיין:
א. שני ערעורים מזה ומזה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (סגנית הנשיא ד"ר פלפל) בת"א 1863/04 מיום 5.8.09 (לעניין החבות) ומיום 16.6.10 (לעניין הנזק). בע"א 5850/10 מערערים חברת "דפרון" ומנהל הייצור בה על קביעת האחריות בתיק נזיקין, במקרה שבו פועל שעבד במפעל שבוע ימים שתה לרצונו מתנול (אלכוהול תעשייתי האסור לשתיה) אשר טעה בו לראותו כנוזל אלכוהולי שניתן לשתותו, ונפטר מהרעלה, למרבה הצער. בע"א 6981/10 משיגים עזבון המנוח, רעייתו ובנו על גובה הנזק.
ב. ההליך עניינו תביעה לפיצויים בגין מותו של י.ג. (להלן המנוח), אשר נפטר כתוצאה מהרעלת המתנול. המשיב 1 הוא עזבונו של המנוח, והמשיבים 3-2 הם אשתו ובנו. המערערת 1 היא חברת "דפרון", בה עבד המנוח, והמערער 2 הוא מנהל הייצור בה.
ג. אלה עיקרי העובדות: המנוח, אשתו ובנם עלו מאוקראינה בשנת 1993. בארץ הולדתו עבד המנוח כרתך. בשנת 1998 הוסמך בישראל כרתך מיכלי לחץ וצינורות פלדה; אך מאז עלייתו וגם לאחר הסמכתו לא עבד במקצועו, אלא בעבודות שונות, מרביתן באמצעות חברות כוח אדם. ביום 18.7.01 נשלח לעבוד כפועל ייצור במפעלה של המערערת 2. כתום שבוע, במשמרת ליל 25.7.01 בשעה 23:30, יצאו העובדים להפסקה והמנוח איתם. אותה שעה ראה אותו מפעיל מכונות הייצור (להלן מר עודה), שהיה אחראי על עבודת המנוח במשמרת הלילה, עם בקבוק בירה בידו. משחזר המנוח מן ההפסקה ולא עמד בקצב העבודה, הוציאו מר עודה להתרעננות; בהמשך הבחין כי המנוח מקיא. הוא שלח אותו להתרעננות, ומאז לא ראהו שוב במהלך המשמרת. בבוקר בדק את כוסו של המנוח וזיהה שנותר בה נוזל, שהיה - כך להבנתו - ספירט, אשר משמש לדילול הצבע במכונות החברה. המנוח, שישן במלתחות כל אותן שעות, התעורר בבוקר ונסע לביתו. בשעות הערב (18:00-17:30) שבה המשיבה 2 לביתם. היא הבחינה כי עיניו של המנוח נפוחות וכי מתנדנד הוא בהליכה. המנוח התלונן כי חש הוא ברע, והלך לישון. בשעה 22:30 לערך הבחינה המשיבה 2, כי המנוח איבד את הכרתו - והזמינה אמבולנס. בשעה 00:30 נפטר המנוח בבית החולים. על סמך נתיחת גופתו, נקבע בבית המשפט המחוזי, כי מותו נגרם כתוצאה מהרעלת מתנול חריפה. בפנינו אין עוד מחלוקת על כך שהמנוח שתה, בעת עבודתו, מן המתנול המשמש לצרכי המפעל.
פסק דינו של בית המשפט המחוזי - לעניין החבות
ד. בבית המשפט המחוזי נסבה עיקר המחלוקת על אחריותם של המערערים ברשלנות בגין הרעלת המתנול; נטל הראיה; ושאלת הטלתו של אשם תורם על המנוח ורעייתו. כנקודת מוצא נקבע, כי בין המערערת 2 לבין המנוח התקיימו יחסי עובד-מעביד. עוד נקבע, ועל כך אין מחלוקת, כי המערערים הפרו מספר חובות חקוקות. בין היתר, הופרו סעיף 6 לחוק החומרים המסוכנים, התשנ"ג-1993 המורה, כי חומרים רעילים יישמרו תחת מנעול ובריח ובנפרד מחומרים לא רעילים; סעיפים 2, 3(א) ו-(ב), 6, 7, 8, 10 לתקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), התשנ"ט-1999 המורים, כי מחזיק במקום עבודה ימסור לעובד מידע בדבר הסיכונים במקום העבודה, לרבות תמצית בשפה המובנת לו, יקיים הדרכה בדבר מניעת סיכונים וינקוט אמצעים לוידוא הבנתה ויישומה; סעיף 6 לתקנות הבטיחות בעבודה (גליון בטיחות, סיווג, אריזה, תווי וסימון של אריזות), התשנ"ח-1998, המחייב להציג בפני עובד את תוכן גליון הבטיחות והוראות תוית הסימון של כל חומר מסוכן.
ה. במסגרת בחינתה של עוולת הרשלנות חזר בית המשפט על הנורמות, שלפיהן חב מעביד חב חובת זהירות מושגית כלפי עובדו, ובגדרה עליו להגן עליו מפני סיכונים במקום העבודה, כאלה שניתן ויש לצפותם; הוא הדין באשר למנהל תפעול אצל המעביד, נוכח תחומי אחריותו בתחום הבטיחות וכפיפותם של העובדים אליו.
ו. במסגרת בחינתה של חובת הזהירות הקונקרטית, בחן בית המשפט אם הסיכון של הרעלה כתוצאה משתיית מתנול הוא סיכון סביר, שהיה על המערערים, כמעביד סביר, לצפותו ולנקוט אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו. בית המשפט נדרש לעדויותיהם של מנהל הייצור ושל אחראי הבטיחות בדפרון; לאופן הטמעתם של נהלי הבטיחות במפעל; למיקומם של מיכלי המתנול, ולעובדה שלא היו נעולים. במכלול הנסיבות נקבע, כי המערערים יכולים וצריכים היו לצפות סיכון הכרוך בשתיית מתנול.
ז. בטרם בחן בית המשפט את יסוד ההתרשלות קבע, כי מיכלי המתנול עונים להגדרת "דבר מסוכן" לפי סעיף 38 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], ונטל הראיה להוכיח אי התרשלות הועבר לכתפי המערערים. לעניין ההתרשלות גופה נקבע, כי במסגרת אמצעי הזהירות שהיה על המערערים לנקוט נכללו, בין היתר, נעילתו של המתנול; הדרכה למנוח טרם כניסתו לעבודה בשפתו, באשר לסיכונים שבנוזל המתנול, ובאשר לשילוט שהיה באזור מיכלי המתנול - שלא היה בשפתו. בית המשפט סבר, כי המערערים לא הרימו את הנטל להראות שלא התרשלו וקבע, כי לא עמדו ברמת הזהירות הנדרשת מהם. כן נקבע, כי מתקיים קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הפגיעה במנוח.
ח. עוד נבחן קיומו של אשם תורם מצד המנוח ורעייתו. המערערים טענו, כי המנוח שתה את המתנול ביודעין, ולא הודיע לאיש על מצבו. הואיל וביממה שלאחר שתיית המתנול ניתן היה להצילו נטען, כי יש לייחס לו עצמו את מלוא האחריות למותו. עוד נטען, כי יש לייחס למשיבה 2 אשם תורם, שכן היה עליה להזמין אמבולנס מיד עם זיהוי התסמינים החריגים.
ט. בית המשפט סמך על הלכת מרציאנו (ע"א 655/80 מפעלי קירור בצפון בע"מ נ' מרציאנו, פ"ד לו(2) 592) (להלן עניין מרציאנו) וציין, כי כאשר עסקינן ביחסי עובד מעביד, נוהגת הפסיקה לייחס לעובד אחריות במשורה, הואיל והמעביד נתפס כמופקד על נקיטת אמצעים לשמירה על בטיחות עובדיו; כן סמך בית המשפט על הלכת שירזיאן (ע"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225, 232) בה נקבע, כי אחריות תוטל ואשם יחולק בין המעביד לעובד מקום שאשמו של העובד "בולט לעין". בנסיבות נקבע, כי אין להניח שהמנוח לקח על עצמו ביודעין סיכון ממית, וטענת האשם התורם נדחתה. טענת האשם התורם של המערערת 2 נדחתה אף היא. הוטעם, כי לא היתה לה סיבה לחשוד שהמנוח לקה בהרעלת מתנול, וכי בהתנהלותה אין ולוא גם קורטוב של אשמה.
טענות המערערים
י. אשר לאופן החזקת המתנול נטען, כי עולה מן העדויות, ביניהן של מומחה לענייני בטיחות, שאחסון המיכלים נעשה בהתאם להוראות הדין; דהיינו, הצבת המיכלים מחוץ לאולמות הייצור במרחק של 200-100 מטרים, עם שילוט בינלאומי (סמל של גולגולת ו-X עליה). לשיטתם, מן העדויות עולה, כי אין חובה בדין לנעול את המתנול, וממילא הדבר אינו ישים, שכן השימוש בו נעשה באופן שוטף. נוכח האמור, נטען כי לא התרשלו המערערים.
י"א. אשר למנוח נטען, כי שתיית המתנול היתה מעשה רצוני מתוך כוונה להשתכר. הוסבר, כי בדפרון שני מתחמי ייצור. באחד, בו עבד המנוח, משתמשים בספירט ללא מתנול שנמצא מחוץ למתחם (להלן הספירט). במתחם השני, משתמשים בתערובת ספירט עם מתנול. תערובת זו (להלן המתנול) ממוקמת מחוץ למתחם השני. כדי להגיע למיכלי המתנול, כך נטען, היה על המנוח לחלוף בין שני המתחמים, דרך החצר, ולעבור כ-200-100 מטרים. נטען, כי בשום שלב לא נעשה שימוש במתנול במתחם בו עבד, אלא בספירט בלבד. עוד נטען, כי טבעו וכמותו של החומר ששתה המנוח תומכים במסקנה ששתייתו נעשתה במכוון. לשיטתם, המנוח היה "שתיין", וכי נוכח ריחו החריף של המתנול, אין זה סביר שלא הבחין ששותה הוא חומר זה. נוכח האמור נטען, כי אף אילו ננקטו כל אמצעי הזהירות כנדרש, לא היה בהם כדי למנוע מן המנוח לשתות את המתנול, ולפיכך נותק הקשר הסיבתי בין התרשלות המערערים לבין הנזק שנגרם למנוח.
י"ב. אשר לאשם התורם נטען, כי יש להטיל על המנוח אחריות למותו, הואיל ולא יידע איש שלקה בהרעלה; כך, גם באשר למשיבה 2, אשר חרף התסמינים שזיהתה לא מיהרה להזעיק טיפול רפואי.
טענות המשיבים
י"ג. לעניין אחסון המתנול, דוחים המשיבים את הטענות כי נעשה בהתאם לחוק, וסומכים ידם על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ובפרט על קביעת הפרתן של החובות החקוקות.
י"ד. לעניין כוונתו של המנוח נטען, כי לא הוכח שידע כי שותה הוא חומר רעיל המסכן את חייו. כנטען, אין ראיה לכך שהמנוח הוא זה שהגיע אל מיכלי המתנול, ויכול שהנוזל הוחזק גם בתחומי המחלקה, שכן לא היה נעול. כן נטען, כי לא הוכח שהמנוח היה "שתיין", אלא כי היה "אדם האוהב לשתות", וכי סביר להניח שטעה לחשוב שהנוזל ששתה הוא וודקה; ולחלופין, כי "שתיינותו" של המנוח "פגעה בכושר שיפוטו האלכוהולי", ולכן לא יכול היה להבחין ששותה הוא מתנול.
ט"ו. לעניין אשמו התורם של המנוח, סמכו המשיבים טענותיהם על קביעתו של בית המשפט המחוזי, כי נוכח יחסי עובד-מעביד ואחריותו של המעביד באשר לסביבת עבודה בטוחה, אין מקום לייחס למנוח אחריות. כן, דחו המשיבים את טענות האשם התורם כלפי מערערת 2, שלשיטתם פעלה כאדם סביר בנסיבות העניין.