זהו ערעור על צו שהוצא על ידי מנכ"ל משרד החקלאות, מר י' ישי, ביום 12.9.11, מכוח הסמכות שהואצלה לו על ידי שר החקלאות, ועל פי
סעיף 19 לחוק הרופאים הוטרינריים, תשנ"א - 1991, ולפי הצו בוטל לצמיתות רישיונו של המערער לעסוק ברפואה וטרינרית.
במתן הצו אימץ המנכ"ל את המלצות הוועדה שמינה השר על פי
סעיף 20 לחוק, לאחר שהוועדה קיימה שימוע, כדין, למערער ,וזאת בעקבות קובלנה שהוגשה נגדו בשל טענות על חוסר יכולת ורשלנות חמורה במילוי תפקידו כרופא וטרינר.
סעיף 19(א) לחוק הנ"ל קובע כי -
"
השר רשאי, בצו, לבטל את רישיונו של רופא וטרינר, להתלותו לתקופה שקבע או לתת לרופא וטרינר נזיפה או התראה אם ראה, על יסוד קובלנה של המנהל או של אדם שנפגע, כי נתקיים ברופא הוטרינר אחד מאלה:
................
(3) (הרלוונטי לעניינו, א.ו) -
הוא גילה חוסר יכולת או רשלנות חמורה במילוי תפקידיו כרופא וטרינר.
................".
כתב הקובלנה שהוגש כנגד המערער פירט שורה של מקרים שבהם ביצע הוא ניתוחים מסוגים שונים, עיקור וסירוס, וכן טיפולים אחרים, בחיות בית, של בעלים שונים, ונטען כי בביצוע פרוצדורות רפואיות אלה נהג המערער בחוסר מיומנות חמור, בדרך שאינה הולמת את מקצועו כרופא וטרינר, גילה על עצמו שאין לו ידע בסיסי ברפואה וטרינרית, והתנהל ברשלנות בוטה.
אף שמדובר בניתוחים ובטיפולים נפוצים, ושאינם חורגים מהשגרה ביחס לטיפול בכלבים וחתולים, כמו אלה שטופלו על ידו, הוברר, כי המערער חדל, בין השאר, במחדלים הנוגדים כל פרקטיקה רפואית סבירה וידועה, כגון שלא גילח את האזור המנותח, לא דאג לסטריליזציה של האזור ושל הכלים, ביצע ניתוח על שולחן בסלון, בלי למדוד את כמות חומר ההרדמה הנדרש, ועוד. כתוצאה מהמעשים הרשלניים, התפתחו אצל מקצת החיות המטופלות זיהומים, דימום והידרדרות במצב הבריאותי הכללי, תוך שהדברים הצריכו התערבות רפואית נוספת, ופעולות מורכבות, אף כירורגיות, להטבת הנזק שנגרם וכדי להעמיד שוב המטופלים על רגליהם, תרתי משמע.
פורטו מספר מקרים, שבגינם הוגשו תלונות, ואין מקום להכנס כאן למלוא העובדות הספציפיות. התשתית העובדתית כוללת גם התייחסות וחוות דעת של וטרינרים שונים, בהם אלה שנאלצו לתקן ןלהיטיב נזקים שנגרמו לחיות ע"י המערער, וכן הודעות שנגבו ע"י המשטרה, ובהן אין המערער מתכחש לכלל לעובדות הקשות ולטענות שהוטחו כנגדו.
לאחר שמקבל ההחלטה, המנכ"ל, אימץ ממצאי הוועדה במישור העובדתי, כאשר אלה איששו, ללא סייג, את התלונות החמורות שהוגשו, ומצאו ביטוי בכתב הקובלנה (לאמיתו - וכאמור-המערער אף לא חלק על עיקרי הממצאים ועל מחדליו הקשים, ברמה העובדתית, בטיפול בחיות הללו), בחן הוא את המלצת הוועדה ולפיה ,לנוכח נסיבות העניין החמורות, אמצעי המשמעת היחיד המתאים כסנקציה הינו ביטול רישיונו של המערער לעסוק ברפואה וטרינרית, והוא מצא לאמץ גם מסקנה והמלצה זו.
נימוקי הוועדה, לסנקציה מומלצת זו, שהיא הגבוהה במדרג אמצעי הענישה המשמעתית הנקובים בחוק, נימוקים שאף הם אומצו במלואם על ידי מקבל ההחלטה, היו בכך ,שהמשך עיסוקו של המערער ברפואה וטרינרית עלול להסב נזקים וסבל לבעלי החיים בהם יטפל וכי אין די בכך שהוא אומנם קיבל אחריות על מעשיו, וניסה לצמצם הנזקים על ידי מימון אשפוז וטיפולים בבעלי החיים שנפגעו ממנו, וכי מדובר במקרה של חוסר מיומנות וחוסר ידע כה חמורים, עד כי אין להסתפק בפחות מכך.
נשקלו טענות המערער, אלה שמצויים גם בלב הערעור הנוכחי, ולפיהן ניתן להסתפק בסנקציה פחות דרסטית, כדי לא לפגוע באופן אנוש בפרנסתו של המערער וכן נבחנה הצעתו להתלות הרישיון עד שיעבור הכשרות נוספות, אולי בליווי צמוד של וטרינר - כירורג מנוסה ומיומן, ורעיונות אלה נדחו, כאשר נאמר שאין להצדיק, בשום אופן, המשך עיסוקו של המערער בתחום אשר אין הוא כשיר לו. הוועדה הייתה ערה לכך שבמסגרת חקירת משטרה שנפתחה בעניינו, על רקע האמור, נתן המערער הודעה ולפיה צבר עשר שנות ניסיון בהן ביצע ניתוחים לבד. מכך הסיקה הוועדה, והדבר, כאמור, מקובל על המנכ"ל, לעת מתן הצו הרלוונטי, כי
"לא ניתן היה לומר כי מדובר בטעויות של רופא בראשית דרכו, אשר ביצע מספר ניתוחים בטרם מילא את ההכשרות הנדרשות, אלא, בכשל מהותי עמוק ומתמשך בשיקול הדעת ובתפיסת הנקבל ביחס ליכולותיו המקצועיות...".
משמצא המנכ"ל, שהוא הרשות המוסמכת, מכוח האצלת הסמכות מהשר, שאין להסתפק בסנקציה פחות חמורה, ומהנימוקים שעיקרם פורט לעיל, הורה הוא על ביטול הרישיון לעסוק ברפואה וטרינרית.
ערעורו של ד"ר ממוט בפני, זה שהוגש על פי הזכות
שבסעיף 22 לחוק הנ"ל, אינו ממוקד כלל במסכת העובדתית הקשה שעמדה בפניי הגופים המנהליים שבחנו את עניינו, ואף אין הוא חולק על המסקנות החמורות, במישור התנהלותו המקצועית, והידע הרפואי שלו, אשר הוסקו כפועל יוצא מהכשלים שלפתחו ומהתוצאות המכאיבות שנגרמו. עיקר השגתו כלפי החלטת הרשות הינה על כי לא הוחלט להסתפק בסנקציה מידתית יותר, לשיטתו, ברוח מה שהובא לעיל ובדבר היות שלילת רישיונו לצמיתות משום פגיעה אנושה ביכולתו להתפרנס ולקיים עצמו.
המשיבה, בטיעוניה בכתב התשובה, ובדברי עו"ד גולדברג, מטעם פמ"ד, בעת הדיון שבפניי, תומכת בהחלטת המנכ"ל, מטעמיה, ואף מוסיפה כי אין זה נכון לומר שהמערער ימצא עצמו חסר פרנסה, אם תקוים החלטת הרשות, שכן הוא כבר מצא עבודה למחייתו, בתחום הוטרינריה, הגם שלא כזו הכוללת טיפול בבעלי החיים, ומכל מקום - נטען, שאין להטות אוזן קשבת לטיעוני המערער אשר בעזות מצח, לכאורה, הוסיף וטיפל בבעלי חיים גם לאחר ביטול רישיונו. הוצג מסמוך המבסס זאת.
לאחר בחינת החומר שהונח בפניי, ושקלול טענות הצדדים בערעור, מסקנתי היא כי אין מקום להתערב בהחלטת מנכ"ל משרד החקלאות, כאשר, על פי סמכותו שבחוק, החליט לבטל את רישיונו של המערער, לצמיתות, ובכך אסר עליו לפעול כרופא וטרינר.
אקדים ואדגיש, כי הגם שמדובר בערעור נדיר ביותר (לפי הבנת המשיבה זהו ההליך הראשון המגיע לבית המשפט מכוח סעיף 22 לחוק הרופאים הוטרינריים), אין ספק ,שהבחינה של ערכאת הערעור בכגון דא נעשית על פי הכלים המקובלים עלינו במישור ההשגה על החלטות מנהליות מכוח סמכות המוקנית בחוק לבעלי תפקידים, כאשר הבדיקה מתמקדת בתקינות ההליך,והיות ההחלטה בגדרי מתחם הסבירות, יותר מאשר בשיקול הדעת שהופעל לגופו. ערכאת הערעור אינה שמה עצמה תחת מקבל ההחלטה, ואינה שואלת את עצמה כיצד היתה מחליטה במקומו, אלא, בוחנים האם השיקולים הרלוונטיים נשקלו, האם נעשה איזון ראוי ביניהם, והאם הונחה בפניי מקבל ההחלטה תשתית עובדתית נאותה לאפשר קבלת החלטה מושכלת. (כמובן, קיימות עילות התערבות נוספות שעניינן מקרי קיצון שבהם, חלילה, הייתה הטיה של שיקול הדעת, בשל טעמים זרים, או משוא פנים, וכיוצא באלה, דברים שכלל אינם ממין אלה הנדונים בערעור הנוכחי).
למקרא ההחלטה נשוא הערעור, ומתוך עיון בחומר הרב שעמד בפני המנכ"ל, ושהוצג גם בפניי בהליך הנוכחי, נחה דעתי שהתשתית העובדתית הייתה מלאה ומפורטת, וכי מקבל ההחלטה שקל את מגוון השיקולים הרלוונטיים באורח מושכל ויסודי, נתן דעתו על הטענות כולן, לרבות אלה שהמערער העלה, וכי החלטתו, הגם שמדובר בסנקציה מנהלית הגבוהה ביותר במדרג הנתון לשיקולו, סבירה, ראויה לקיום, ומעבר לצריך אף אומר כי נכונה היא לגופה ולנימוקיה.