מבוא
;
מהי מידת אחריותה של המדינה בנזיקין למעשיה השלטוניים, או מעשיהם של המורשים מטעמה ובשירותה?
זוהי בתמצית השאלה העומדת ביסוד ההכרעה בתובענה שלפני.
העובדות, ההליכים והטענות
התובע, רופא שיניים במקצועי הינו הבעלים ו/או המחזיק של מרפאת שיניים השוכנת ברח' יפת 101 ביפו, הגיש תובענה לפיצויים כנגד מדינת ישראל בגין נזקים שנגרמו למרפאתו לטענתו, במהלך פעילות משטרתית לחיפוש ראיות לביצוע עבירות חמורות של ארגון וניהול משחקי מזל אסורים בבניין בו שוכנת המרפאה שבבעלותו.
על פי המתואר בכתב התביעה: בתאריך 06/09/09 בשעה 15:00 או בסמוך לכך הגיע התובע אל המרפאה ונדהם לגלות, כי מרפאתו פרוצה (במצב של כאחר מלחמה על פי תיאוריו), שברי בטון בכל פינה, אבק שמכסה את כל הרצפה, הציוד והריהוט. מבירור שערך עם שכניו, עלה, כי ביום חמישי 04/09/09 כאשר המרפאה היתה סגורה, פרצו שוטרים מטעם הנתבעת ו/או כוחות ביטחון אחרים מטעמה, לתוך המרפאה, שברו קיר ודלת רב בריח וגרמו נזק רב למבנה המרפאה, שברו את האזעקה וגרמו נזק לציוד ולריהוט והותירו את המרפאה פרוצה, ללא אזעקה ו/או אבטחה.
בעקבות האירוע המתואר, התובע הגיש תלונה בדבר הפריצה והנזקים במרפאתו, בו ביום 06/09/09 בתחנת המשטרה מרחב יפתח שברח' סלמה 18 בת"א. לטענתו, במעמד הגשת התלונה נמסר לו, כי אכן שוטרים ממרחב יפתח בת"א ביצעו פעולה משטרתית במקום ופרצו ככל הנראה בטעות למקום ו/או במקום הלא נכון.
התובע טוען, כי בעקבות האירוע נגרמו נזקים רבים והפסדי רווחים שכן כתוצאה מהאירוע הוא נאלץ להשבית את מרפאתו כשבוע ימים לצורך ביצוע עבודות השיפוצים ותיקון הנזקים, התקנת דלת ואזעקה, ניקוי הציוד והריהוט ופנים המרפאה. עוד נטען, כי נגרם לו נזק תדמיתי בקרב לקוחותיו ושכניו, שלמרות כל ההסברים שסיפק לאשר אירע, מסתכלים עליו בעין לא יפה ושינו את יחס הכבוד שרחשו לו עד ליום האירוע.
המדינה לא חלקה, על הגירסה העובדתית בדבר האירוע שביסוד התביעה, אלא אך על הטענות בדבר הפסול הנטען ע"י התובע שבאופן הטיפול המשטרתי וכן לנזקים שנטענו.
לשיטתה, הפריצה למקום נעשתה כדין ועל פי צו של בית המשפט, במסגרת פעילות משטרתית של הנתבעת בחיפוש ראיות לביצוע עבירות חמורות של ארגון וניהול משחקי מזל אסורים במקום.
הנתבעת פעלה כפי שרשות שלטונית סבירה וברת דעת היתה פועלת בנסיבות הענין, וכי כל פעולותיה נשוא תביעה זו נעשו בסמכות ובהתאם להוראות כל דין ומשכך, אין להטיל עליה אחריות בגין נזק זה, שכן פעולתה היתה הכרחית ומוצדקת בנסיבות הענין.
עוד לשיטת המדינה, המשטרה פעלה מכח הרשאה חוקית ועל כן במקרה דנן גם אם נגרם נזק כלשהו לתובע במהלך ביצוע מעשה זה, היה הכרחי, נעשה בתום לב ולתכלית ראויה ולפיכך הנתבעת אינה אחראית בנזיקין.
דיון והכרעה
שלוש הן השאלות העומדות ביסוד ההכרעה במחלוקת בין הצדדים.
הראשונה
, אם המשטרה חבה חובת זהירות שהפרתה מצמיחה אחריות בנזיקין כלפי תושבים העלולים להיות ניזוקים כתוצאה מפעילות מבצעית שהיא מבצעת בהסתמך על צו של בית המשפט,.
השניה
בהנחה שהתשובה לשאלה הראשונה עשויה להיות בחיוב, האם במקרה הנדון הפרה המשטרה את חובתה באופן המקים אחריות נזיקית.
השלישית
, מהו גובה הנזק שנגרם באירוע המתואר בכתב התביעה.
אדון בשאלות אלו כסדרן.
אחריות המשטרה בנזיקין -
ככלל, סוגיית אחריותן בנזיקין של רשויות הציבור אגב פעילותן השלטונית זכתה לייחוד, המתבטא בהצרת אחריותן בהשוואה לאחריות הנגזרת מדין הנזיקין החל על פרטים. הצרה זו נעשית באמצעות חסינויות, הגנות או הסדרי אחריות מיוחדים לרשות. לדיון בשיקולים להצדקת חסינות המדינה בנזיקין ראו החלטתי מתאריך 22/03/12 במסגרת תא"מ
14352-09-10 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' מדינת ישראל - משטרת ישראל. וכן ישראל גלעד -
האחריות בנזיקין של רשויות ציבור ועובדי ציבור (חלק ראשון)", משפט וממשל ב (תשנ"ב)
בעמ' 351-358)
שאלת אחריותה בנזיקין של המשטרה בגין תפקוד לקוי היא שאלה טיפוסית של אחריות רשויות ציבור, והיא מבטאת נאמנה את המשקל המיוחד של שיקולים אי - ההתערבות, הרתעת יתר, שיבוש מערכות, עיוות שיקול הדעת, עומס היתר וההצפה בהקשר זה.
עם ביטול חסינותו הכללית של הריבון בחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תש"ב 1952, החיל המחוקק הישראלי על המדינה הסדר חסינות מוגבל הדומה לזה שבסעיף 7 (א) לפקודת הנזיקין. סעיף 3 לחוק אחריות המדינה פוטר אותה מאחריות על מעשה שנעשה בתחום הרשאה חוקית, או בתום - לב בתוך שימוש מדומה בהרשאה חוקית, אך למעט רשלנות שבמעשה. התפתחויות בפסיקה בפרשנות החסינויות הסטטוריות שבסעיפים 7 (א) ו- 3 ובקביעת גדריה של עוולת הרשלנות, הגבילו את כוחן של חסינויות אלה למקרים שבהם נתבעים העובד או המדינה על אף שפעלו בסבירות: דהיינו, כאשר מבקשים להטיל עליהם אחריות חמורה או מוחלטת. לעומת זאת, כל אימת שמוגשת נגד העובד או המדינה תביעה בגין התנהגות בלתי סבירה, בין במעשה ובין במחדל, בעוולת הרשלנות, בעוולות כוונה וידיעה או בעוולות אחריות חמורה ומוחלטת, לא יעמדו להם כיום חסינויות אלה. סעיף 3 לחוק אחריות המדינה מוציא במפורש מתחולת ההגנה "רשלנות שבמעשה" לשון זו מעידה שכוונת המחוקק היתה לאקט הרשלנות ולא לעוולת הרשלנות ( שם, בעמ' 375 -376).