המדינה תתיר פרסום קטעים מקלטות השחזור והחקירה של אביב בן בסט

השופט רמי אמיר:

1.         בפנינו בקשות של 3 עותרות מקרב העיתונות הטלויזיונית והאינטרנטית, להתיר להן לפרסם קטעים מהדיסקים של קלטות השיחזור וחקירת הנאשם במשטרה נושא תיק זה, וכן להורות לפרקליטות המחוז להעביר לידי העותרות את הדיסקים האמורים, כל זאת בגדר סמכותנו לפי סעיף 13 לחוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים), התשס"ב-2002 (להלן: " החוק").

2.         העותרת 1 (להלן: " העותרת") הגישה בקשה מנומקת. העותרות האחרות הגישו בקשה ללא נימוקים, ואף לא התייצבו לדיון, אך מסתבר שלא זומנו. לכן נראה אותן כמצטרפות לבקשת ונימוקי העותרת.

3.         הן בבקשה והן בטיעוני ב"כ בפנינו, העמידה העותרת את בקשתה על זכות הציבור לדעת ועל העניין הציבורי בפרשה נושא תיק זה, במיוחד לנוכח הפער בין כתב האישום המקורי שייחס לנאשם עבירת רצח לבין כתב האישום המתוקן שהוגש במסגרת הסדר טיעון וייחס לנאשם עבירה של הריגה, עבירה בה הורשע הנאשם בסופו של דבר לפי הודאתו.

            העותרת הבהירה, כי היא שוקדת על הכנה של כתבת תחקיר בעניין תוך התמקדות בגורמים שהביאו לשינוי באישום - מבחינת שיקולי התביעה באופן כללי, ובמיוחד בשים לב להתנהלות המכון לרפואה משפטית אשר שינה עמדתו במהלך שמיעת התיק.

4.         ב"כ הנאשם הודיע על הסכמתו לבקשה.

גם ב"כ משפחת המנוח הודיעה (באמצעות ב"כ העותרת) על הסכמתה לבקשה.

5.         המדינה מתנגדת לבקשה.

עמדתה היא, כי אין טעמים מיוחדים להתיר הפרסום, למעט הרצון ביצירת "אייטם תקשורתי". לטענת ב"כ המדינה, אין דבר בנאמר בשחזור ובחקירת הנאשם כדי להשליך על ענין חווה"ד של המכון לרפואה משפטית ועל שיקולי התביעה להסכים להסדר. עוד טען ב"כ המדינה, כי הפרסום בעת הזו, כאשר ערעור הנאשם על חומרת עונשו תלוי ועומד בפני ביהמ"ש העליון, יפגע באמון הציבור בבתי המשפט בשל הסטת הדיון מבית המשפט לזירה התקשורתית. עוד הוסיף וטען, כי התרת הפרסום תפגע לעתיד לבוא בנכונות נאשמים לשתף פעולה בחקירתם.

6.         נקודת המוצא לדיון היא בהוראתו של סעיף 13 לחוק, הקובע כלל של איסור פרסום של תיעוד חזותי או קולי של חקירת חשוד במשטרה, בצד סמכותו של בית המשפט להתיר את הפרסום.

7.         ביהמ"ש העליון נדרש לסוגיה זו במספר פרשות, ופסק כי לעניין ההיתר לפרסום יש להביא בחשבון מערכת מורכבת של אינטרסים, עקרונות וזכויות, ויש לשקללם תוך איזונים הולמים.

            מצד אחד עומדים עקרון פומביות הדיון, חופש הביטוי, וזכות הציבור לדעת, כולם עקרונות יסוד חוקתיים במשפטנו; כאשר הדגש הוא על מתן היכולת לציבור לבקר את נאותות פעולתן של רשויות החוק בקשר לפרשות הנחקרות.

            בצד שני ניצבים שיקולים נכבדים גם הם, חלקם בעלי ערך חוקתי משל עצמם, המצדיקים את הגבלת הפרסום: ההגנה על הפרטיות ועל כבוד האדם של הנחקר (בשל המצב הרגיש והלחוץ בו נתון חשוד בעת חקירתו במשטרה); ההגנה על טוהר ההליך השיפוטי ותקינות הליכי המשפט באותו ענין (בשל חשש מהשפעה על תוצאות המשפט ופגיעה באמון הציבור בהליך השיפוטי עקב הסטתו לזירה התקשורתית); והשמירה על יעילות הליכי החקירה באופן כללי (בשל החשש מהאפקט המצנן על נחקרים, שיימנעו משיתוף פעולה עם הליכי החקירה עקב החשיפה האפשרית שלהם בתקשורת).

            לבחינת השיקולים השונים והאיזון ביניהם ראה במיוחד: בש"פ 4275/07 רשות השידור נ' מדינת ישראל ורומן זדורוב (17.9.07); ע"פ 10994/08 מדינת ישראל נ' רון תורג'מן וחברת החדשות הישראלית (14.5.09); בש"פ 1659/11 שטנגר נ' מדינת ישראל (26.4.11); וע"פ 5127/11 רשות השידור נ' רוני רון ואח' (10.10.11). 

8.         בכל הפרשות הללו נקבע כי יש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו, ואולם נקבעו מספר הנחיות והתוויות לענין מלאכת האיזון בין האינטרסים והזכויות דלעיל.

            ראשית, הנטל לשכנע כי מותר לפרסם מונח על כתפיו של מבקש הפרסום.

            שנית, האינטרס הציבורי שמצדיק את הפרסום אינו יכול להתמצות בסקרנות גרידא, ונדרש עניין ציבורי ממשי בפרסום של תיעוד החקירה.

            שלישית, יש משקל רב לעמדת הנחקר, לנוכח אינטרס הפרטיות.

            רביעית, יש חשיבות רבה לשלב בו נמצא המשפט - ככל שהוא בשלב מוקדם ובטרם נשמעו הראיות נתנגד לפרסום, וכאשר נגזר הדין והמשפט הסתיים לא יהא לכך עוד משקל.