ערעור של עו"ד שהורשע בהפרת חובת אמונים

1.         המערער, עו"ד חיים ארבל, הגיש ערעור זה על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין מיום 11.3.09 בבד"א 46/08 ובד"א 53/08. בית הדין הארצי דחה את ערעורו של המערער וקיבל את ערעורו של המשיב, הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב-יפו, על פסק דינו של בית הדין המשמעתי המחוזי בבד"מ 57/07. בית הדין המחוזי הרשיע את המערער בעבירה של הפרת חובת נאמנות ומסירות ללקוח, על פי סעיף 2 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו-1986, וסעיפים 54, 61(1) ו-62(2) לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961. בהמשך להרשעה גזר בית הדין המחוזי על המערער עונש של חודשיים השעיה בפועל מעיסוק בעריכת דין ו-10 חודשי השעיה על-תנאי, והוסיף וחייב את המערער בתשלום הוצאות למשיב. בית הדין הארצי דחה את ערעורו של המערער על ההרשעה ועל חומרת העונש, וקיבל את ערעור המשיב על קולת העונש, כך שתקופת ההשעיה בפועל ותקופת ההשעיה על-תנאי הועמדו על שנה כל אחת.

הקובלנה והכרעת הדין

2.         בקובלנה שהגיש המשיב לבית הדין המחוזי נטען כי המתלוננת, שהנה חברה בע"מ, הסמיכה את המערער להגיש בשמה תביעה כספית לפירעון חוב המגיע לה, ולשם כך שילמה למערער ביום 15.9.03 סך של 1,100 ש"ח עבור אגרת משפט. המערער הכין את כתב התביעה, הגיש אותו במזכירות בית המשפט, ואף קיבל עבורו מספר תיק אזרחי, אולם נטל את כתב התביעה עמו ולא שילם בגינו את האגרה. משפנה אל המערער מנהל המתלוננת כדי לברר את גורל התביעה והטיפול בה, מסר לו המערער דיווחים כוזבים לפיהם התביעה בטיפול. רק בעקבות בירורים שערך עורך דין אחר אליו פנתה המתלוננת משנואשה מטיפולו של המערער בענין, נודע לה כי האגרה לא שולמה אלא נלקחה על ידי המערער לכיסו. בסופו של דבר, ולאחר פניות רבות, החזיר המערער למתלוננת את האגרה ביום 19.1.05. בקובלנה נטען בנוסף כי טענת המערער, לפיה מתוך טעות נטל את התיק למשרדו ולא שילם את האגרה, אינה אמת, באשר המערער לא תיקן את טעותו הנטענת ולא שילם את האגרה גם לאחר פניותיו הרבות בנדון של מנהל המתלוננת אליו.

3.         מספר ימים לפני המועד שנקבע לדיון בקובלנה, הגיש המערער לבית הדין המחוזי בקשה למינוי סניגור על חשבון הלשכה. הבקשה נומקה בחוסר בקיאותו של המערער בהליכים משמעתיים ופליליים, וכן בחובות כספיים ניכרים הרובצים עליו ומונעים ממנו לשכור שירותי עורך דין. אב בית הדין החליט לדחות את הבקשה בשל האיחור בהגשתה ובשל העדר פירוט לגבי נכסי המערער וחובותיו. משכך הגיש המערער בקשה מתוקנת למינוי סניגור, אליה צירף אסמכתאות בנוגע להיקף חובותיו הכספיים. בישיבת ההקראה החליט בית הדין לאפשר למערער להגיש מסמכים המוכיחים את חוסר מסוגלותו לפרוע את חובותיו ולעמוד בתשלום שכר טרחת עורך דין. משהוגשו מסמכים אלה החליט אב בית הדין, חרף התנגדות המשיב, למנות למערער סניגור כמבוקש ולדחות את מועד ישיבת ההוכחות על מנת לאפשר לסניגור הממונה להיערך לדיון. המועד הנדחה נדחה אף הוא, בעקבות בקשה של המערער שהוגשה בבוקר הדיון ונומקה במצבו הבריאותי. מספר ימים לפני מועד הדיון שנקבע לבסוף, פנה הסניגור הממונה לבית הדין בבקשה לשחררו מהייצוג, בנימוק שהמערער הפסיק לשתף עמו פעולה, ניתק את הקשר ונמנע מלהשיב לפניותיו החוזרות ונשנות בכתב ובעל-פה. אב בית הדין נעתר בו ביום לבקשה, והורה על שחרור הסניגור הממונה מהייצוג. ישיבת ההוכחות נדחתה פעמיים נוספות, מהן פעם אחת בעקבות בקשה של המערער. בקשת דחייה נוספת שהגיש המערער ביום הדיון מנימוקים רפואיים, נדחתה. המערער התייצב לדיון, אך טען כי מצבו הבריאותי אינו מאפשר לו לקיים את הדיון ומחייב את דחייתו. בקשתו נדחתה שוב והראיות נשמעו. באותה הזדמנות דחה בית הדין גם את בקשת המערער למינוי סניגור חלופי לסניגור הממונה ששוחרר מהייצוג. בהחלטה צוין כי מאז שחרור הסניגור חלפו קרוב לחודשיים, במהלכם לא פנה המערער בבקשה כלשהי למינוי סניגור חלופי.      

4.         בתשובתו לקובלנה הודה המערער בקבלת ייצוגה של המתלוננת ובקבלת הכסף ממנה לתשלום האגרה, אך כפר בטענה המייחסת לו העלאת טענה כוזבת בדבר אי-תשלום האגרה מתוך טעות. מטעם המשיב העידו מנהל המתלוננת, אלי פדידה, ועו"ד יעקב אבירם, אליו העבירה המתלוננת את הטיפול בענין מהמערער. המערער בחר שלא להעיד ותחת זאת מסר הודעה ללא חקירה בהתאם לכלל 32(3) לכללי לשכת עורכי הדין (סדרי הדין בבתי הדין המשמעתיים), תשכ"ב-1962 (להלן - כללי סדרי הדין). בהודעתו טען כי לא שילם את האגרה כתוצאה מטעות. מאחר שהאגרה לא שולמה, נמחקה התביעה בקבצי המחשב של בית המשפט, בהתאם לנהלים, כעבור 48 שעות מהגשתה. מחיקת התביעה לא הסבה למתלוננת כל נזק מאחר שבסופו של דבר היא הגיעה להסדר מוסכם עם החייב אשר נגדו הוגשה התביעה (להלן - החייב), ואלמלא היה סכום האגרה נותר ברשותו של המערער לא הייתה המתלוננת זוכה אלא להחזר מבית המשפט של מחצית האגרה. הפסקת הטיפול בתיק נעשתה על ידי המערער בהתאם לבקשה של מנהל המתלוננת סמוך לאחר הגשת התביעה. מנהל המתלוננת נימק אז את הבקשה בכך שהוא עומד להגיש להסדר עם החייב, ואילו המערער לא מסר למנהל המתלוננת את מספר התיק בבית המשפט. גם החזרת סכום האגרה למתלוננת נעשתה בהסכמה עם מנהלה, במסגרתה סכום האגרה הושב בצירוף הפרשי הצמדה וריבית בסך 200 ש"ח. המערער הוסיף בהודעתו כי המתלוננת הגישה נגדו את תלונתה חסרת השחר כנקמה על תלונה שהוגשה מצדו נגד עו"ד אבירם אליו הועבר ייצוגה.

5.         בהכרעת הדין עמד בית הדין המחוזי על ההבחנה בין מתן עדות על ידי נאשם לבין מסירת הודעה על ידו. נקבע, כי מאחר שנותן ההודעה אינו עומד לחקירה נגדית על גרסתו, לא ניתן לייחס להודעה מעמד עצמאי של ראיה קבילה ולא ניתן לבסס עליה ממצא עובדתי. לאחר מכן עבר בית הדין לבחינת ראיות המשיב. על יסוד עדויותיהם של פדידה ועו"ד אבירם והמסמכים שהוגשו על ידם, נקבע כי גם אם המערער, כטענתו, לא שילם את האגרה מתוך טעות, הרי משנתגלה הטעות כתוצאה מפניותיו המרובות של פדידה אל המערער, לא פעל המערער לתיקון הטעות, נמנע מלשלם את האגרה והשיב אותה למתלוננת רק כעבור 16 חודשים מקבלתה. יתרה מכך, המערער הוסיף חטא על פשע, ובמקום לפעול למען לקוחו במסירות ובנאמנות כמתחייב מהדין, דחה את פדידה בתירוצים שונים תוך שהוא מוסר לו את מספר התיק בבית המשפט. בית הדין דחה את טענת המערער בדבר המחיקה האוטומטית במחשב של תביעה שלא שולמה בעדה אגרה תוך 48 שעות ממועד הגשתה, והוסיף כי טענה זו עומדת בסתירה לדברים שכתב המערער למזכיר הראשי של בית משפט השלום בתל-אביב לפיהם הוא מבקש למחוק את התביעה ממערכת המחשוב בשל הגעת הצדדים לפשרה סמוך להגשת התביעה. דבריו אלה של המערער עומדים גם בסתירה לעובדה שהסכם הפשרה בין המתלוננת לבין הנתבע (מוצג ק/5), הנו מיום 1.2.05, מועד בו ייצוגה של המתלוננת כבר עבר לעו"ד אבירם. עוד נאמר בהכרעת הדין כי המערער העלה בסיכומיו טענות עובדתיות בלתי-קבילות, שלא זו בלבד שלא הוכחו באמצעות עדות שעמדה לחקירה נגדית או באמצעות מסמכים, אלא שחלקן אף לא הוזכר בתשובת המערער לקובלנה ובהודעה שמסר לבית הדין לאחר הבאת ראיות הקובל. בדומה לכך נכללו בסיכומי המערער השערות נטולות ערך ראייתי בנוגע למניעים ולכוונות של מנהל המתלוננת ושל עו"ד אבירם, שמלבד העדר הוכחתן בעדות קבילה אין להן רלוונטיות לשאלת אשמתו של המערער אלא לכל היותר לנושא העונש. הימנעות המערער מלהעיד, מלבד שמונעת לקבל את גרסתו, מוסיפה חיזוק לראיות המשיב, אם כי בפועל ראיות אלה איתנות דיין אף בלא חיזוק.

הערעור לבית הדין הארצי על ההרשעה

6.         בית הדין הארצי דן במאוחד בערעור שהגיש המערער על ההרשעה ועל חומרת העונש ובערעור שהגיש המשיב על קולת העונש. המערער הגיש בעצמו לבית הדין הארצי את כתב הערעור, ולאחר מכן ביקש מבית הדין הארצי למנות לו סניגור על חשבון הלשכה. הבקשה התקבלה. מספר ימים לאחר מינוי הסניגור ביקש המערער מבית הדין הארצי לשחרר את הסניגור הממונה ולמנות סניגור אחר תחתיו. בית הדין שיחרר את הסניגור הראשון, ובהמשך מינה סניגור חלופי כבקשת המערער. כמו כן התקבלה בקשת המערער לתיקון כתב הערעור. לדיון בערעורים המאוחדים (שנדחה מספר פעמים בשל בקשות שהגיש המערער) הופיע הסניגור הממונה החדש וטען בשם המערער.                                                   

7.         בערעור העלה המערער טענות נגד תקינות ההליך שהתנהל בבית הדין המחוזי ונגד קביעות הכרעת הדין לגופה. במישור הדיוני טען המערער כי בית הדין המחוזי שלל ממנו את הזכות לייצוג משפטי, בכך שלא מינה לו סניגור חלף הסניגור ששוחרר, כל זאת בשעה שההצדקה למינוי סניגור נותרה על כנה ובקשת השחרור של הסניגור לא הובאה לידיעת המערער, אשר למד עליה רק מהחלטת בית הדין. בנוסף, כתוצאה מסירובו של בית הדין לדחות את הדיון נשללה מהמערער האפשרות לשכור עורך דין. הדבר אילץ את המערער לנהל בעצמו את דיון ההוכחות למרות העדר מסוגלותו לכך, הן בשל היותו חולה ונתון להשפעת תרופות, והן בשל אי-היכרותו את התחום הנדון. כמו כן קיבל בית הדין המחוזי כראיות מסמכים ששלח אליו המזכיר הראשי של בית משפט השלום, למרות שעורך המסמכים לא מסר עדות ולמרות שלא ניתנה למערער הזדמנות לעיין במסמכים מראש. כל זאת בשעה שעוד בישיבת ההקראה המערער העמיד את בית הדין על עובדות אלה והתנגד להגשת המסמכים. המערער ציין כי הבחין בדיון בכך שחברי בית הדין המחוזי עיינו במסמכים בלתי-קבילים אלה, שכלל לא היו אמורים להימצא בתיק.

בנוגע להכרעת הדין עצמה טען המערער כי אשמתו לא הוכחה מעבר לספק סביר. עדים רלוונטיים לטענה המייחסת לו מתן דיווחים כוזבים למתלוננת - החייב והמזכיר הראשי של בית משפט השלום - לא הוזמנו למתן עדות מטעם המשיב חרף היותם מצויים בשליטתו. גרסתו של מנהל המתלוננת באשר לדיווחים שהעביר אליו המערער לא נתמכה במסמך כלשהו, ובכלל זה מסמך שיוכיח את הטענה לפיה המערער מסר לו בכתב את מספר התיק בבית המשפט. בה בעת, עדותו בנדון של עו"ד אבירם הנה עדות שמיעה בלתי-קבילה, ובנקודות מסוימות אף סותרת את גרסת מנהל המתלוננת. מול עדויות פגומות אלה מצויה גרסתו של המערער, ממנה לא היה רשאי בית הדין המחוזי להתעלם. אמנם הגרסה נמסרה במסגרת הודעה ולא במסגרת עדות, אולם מאחר שמתן ההודעה הנו זכות חוקית המוקנית לעורך הדין, נודע משקל ראייתי גם לגרסה המועלית במסגרתה, אם כי במשקל פחות ממשקלה של גרסה המוצגת בעדות. ודאי שלא ניתן לראות בבחירת הנאשם לנצל את זכות מתן ההודעה משום חיזוק לראיות הקובל. המערער הוסיף כי גרסתו של מנהל המתלוננת אינה עולה בקנה אחד עם העובדה שבחודש אוגוסט 2004 הוא קיבל חזרה מהמערער את ההמחאות שהיוו בסיס לתביעה נגד החייב, ונקט לגביהן באמצעות עו"ד אבירם בהליך חדש בהוצאה לפועל. יש בכך ללמד כי המתלוננת היא זו שביקשה מהמערער להפסיק את ייצוגה סמוך לאחר הגשת התביעה, וכי הגשת התלונה באיחור ניכר של שנתיים מאז המאורעות לא נועדה אלא לאפשר למתלוננת להימנע מתשלום שכר טרחתו של המערער, כמו גם לשמש הגנה מפני תלונה אותה הגיש המערער לוועדת האתיקה המחוזית נגד עו"ד אבירם, והכול באמצעות גרסה כבושה. המערער טען כי בית הדין המחוזי שגה בקביעתו לפיה התביעה לא נמחקה מאליה כתוצאה מאי-תשלום האגרה. לדבריו, התוצאה המתחייבת מהדין היא מחיקה של תביעה שלא שולמה אגרה בגינה; גם מעדותו של עו"ד אבירם עולה כי התיק נסגר בשל אי-תשלום אגרה; וכך היה מעיד המזכיר הראשי אילו היה המשיב מזמנו לעדות. כפועל יוצא ממחיקת התביעה לא יכול היה המערער לקדם את הטיפול בה, כך שלא הופרה על ידו חובת נאמנות כלפי המתלוננת.

8.         פסק הדין של בית הדין הארצי דחה את כל טענות המערער. הטענה הנוגעת לאי-מינוי סניגור חלופי נדחתה מהטעם שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהחלטה בנושא מינוי סניגור במימון הלשכה, המצוי בתחום שיקול הדעת של הערכאה המבררת ואינו בגדר זכות קנויה. בדומה, סירובו של בית הדין המחוזי לדחות את הדיון מנימוקים רפואיים נמנה אף הוא על אותם עניינים שאין ערכאת הערעור מתערבת בהם. לגבי המסמכים שעל קבלתם כראייה הלין המערער, נסמך בית הדין הארצי על החלטת בית הדין המחוזי לפיה " לא עיין בהם ולא יעיין בהם אלא אם יתקבלו כראייה בתיק". בית הדין הארצי הוסיף ואימץ את קביעת הערכאה הראשונה בדבר אי-ייחוס משקל ראייתי להודעה שמסר המערער בלא חקירה נגדית. מאחר שההרשעה התבססה על התרשמותו של בית הדין המחוזי מאמינות וממהימנות עדויות התביעה, ומאחר שהמערער לא הציג טענות המצדיקות לשנות ממסקנות הערכאה ששמעה את העדים, נדחה הערעור. בית הדין הארצי הוסיף כי המערער הודה בכך שלא שילם את האגרה, ובנסיבות אלה אין משמעות מעשית לטענותיו בנושא הדין החל על תשלום אגרה.    

הערעור לבית המשפט על ההרשעה

9.         בערעורו לבית המשפט חוזר המערער על כל הטענות שהעלה בבית הדין הארצי. המערער אינו חולק על הפררוגטיבה המוקנית לערכאה המבררת בשאלת מינוי סניגור לנאשם בהליך משמעתי, אך טוען כי משעה שבית הדין המחוזי עשה שימוש בפררוגטיבה זו ומצא כי מתקיימים במקרה הנוכחי התנאים המצדיקים מינוי סניגור, ובהינתן העובדה שלא חל שינוי בנסיבות המקימות תנאים אלה, חובה הייתה עליו להימנע מניהול הדיון בלא שהמערער מיוצג. קיום הדיון ללא ייצוג, ועוד כאשר המערער אינו מצוי בקו הבריאות, פגע בזכות היסוד לייצוג משפטי, במיוחד כאשר השלכות ההליך נוגעות להמשך עיסוקו של אדם במשלח ידו. המערער דוחה את הקביעה לפיה בית הדין המחוזי לא נחשף לחומר ראיות שאינו קביל, ומפנה בהקשר זה לטופס העברת פקסימיליה מיום 28.5.07 ממזכירות בית הדין לאב בית הדין, אליו צורפו המסמכים אותם שלח לבית הדין המזכיר הראשי של בית משפט השלום בעקבות צו המצאת המסמכים שנתן אב בית הדין ביום 16.5.07. מזכירת בית הדין כתבה לאב בית הדין על גבי טופס העברת הפקסימיליה: " המסמכים נשלחו אליך בלבד. להנחיותיך", ואב בית הדין השיב לה: " לצלם המסמכים 2 X ולהשאיר בתיק עד לדיון". לטענת המערער, הימנעותו של אב בית הדין מהשבת המסמכים למזכירות ומעדכון בעלי הדין על הימצאות המסמכים ועל היחשפותו להם, הקימה עילה לפסילתו. קיומו של טופס העברת הפקסימיליה לא היה ידוע למערער בעת ניהול ההליך בבית הדין המחוזי והתגלה לו לראשונה כאשר צילם את התיק בשלב הערעור, וזו הסיבה לכך שהוא העלה את הטענה לראשונה רק בערעור. מעבר לכך, היה בית הדין המחוזי מנוע מלקבל את המסמכים ששלח המזכיר הראשי, בין משום שהמזכיר הראשי שערך אותם לא זומן למתן עדות ובין משום שלא ניתנה למערער הזדמנות לעיין במסמכים קודם לישיבת ההוכחות.         

המערער טוען כי פסק הדין של בית הדין הארצי אינו מספק מענה ראוי לטענות אותן העלה נגד קביעות הכרעת הדין בנוגע לאישום עצמו. לא ניתן משקל להימנעות המשיב מזימונם לעדות של המזכיר הראשי ושל החייב. עדים אלו היו מאששים את גרסת המערער בדבר מצבה האמיתי של התביעה שהוגשה; בדבר נפקותו של אי-תשלום אגרה; ובדבר המשא-ומתן שהתנהל בינו לבין החייב - ובכך היו מקימים לפחות ספק סביר בטענה המייחסת למערער דיווח לא נכון למתלוננת על התביעה שהגיש בשמה. כמו כן, קיימת התעלמות של שתי הערכאות הקודמות מהעובדה שהמתלוננת העבירה את ייצוגה מהמערער אל עו"ד אבירם כבר בחודש אוגוסט 2004, וכן מכך שמנהל המתלוננת לא הציג כל מסמך התומך בגרסתו לפיה המערער מסר לו בכתב את מספר התביעה. המערער מסתמך גם על מסמך בחתימתו מיום 17.4.05 הנושא את הכותרת " קבלה/חשבונית מס" עבור אגרת משפט ששילמה לו המתלוננת בקשר להליך משפטי אחר. מסמך זה לא הוגש מטעם המערער לבית הדין המחוזי ולבית הדין הארצי, אולם לבקשתו (וחרף התנגדות המשיב) התקבל כראיה נוספת בערעור דנן (מע/1). לדבריו, יש במסמך זה להוכיח כי המתלוננת פנתה אליו לקבלת ייצוג משפטי נוסף לאחר האירועים הנטענים כלפיו בקובלנה, עובדה השוללת את הקביעה בהכרעת הדין המייחסת לו הימנעות מהשבת כספי המתלוננת במשך 16 חודשים ומתן דיווחים כוזבים. מעבר לכך, חוזר המערער על טענותיו בנוגע למשקל ההודעה אותה מסר בבית הדין המחוזי, ובנוגע להוראות הדין החלות על הליך אזרחי שלא שולמה בעדו אגרת משפט.

10.       המשיב טוען כי לא נפל כל פגם בהכרעת הדין. לטענת המשיב, דחיית בקשת המערער למינוי סניגור חלופי הייתה במקומה: מלכתחילה לא הייתה הצדקה למינוי סניגור על חשבון הלשכה, נוכח יכולתו הכלכלית של המערער; ניסיונו המוצלח בייצוג עצמו בהליכים משמעתיים קודמים; ופשטותה היחסית של הקובלנה מבחינה עובדתית. אך גם בהתעלם מכל אלה ובהנחה שהמינוי היה מוצדק, משעה שהסניגור שוחרר כחודשיים קודם הדיון בשל אי-שיתוף פעולה מצד המערער, ומאחר שבמהלך אותם חודשיים נמנע המערער מלבקש מינוי סניגור חלופי, רשאי היה בית הדין המחוזי במסגרת שיקול הדעת המוקנה לו לסרב לבקשה למינוי סניגור חלופי, שהועלתה לראשונה בעל-פה בתחילת דיון ההוכחות במטרה לגרום לסחבת נוספת בהליך, ושקבלתה הייתה מונעת את שמיעת העדים שהתייצבו באותו מועד. דחיית הבקשה לא הסבה למערער עיוות דין, שהרי הוא חקר את עדי התביעה בחקירה נגדית מלאה ואף בחר, לאחר שהוסברו לו זכויותיו, להימנע ממתן עדות, ובהמשך אף ניהל בכוחות עצמו את הערעור בבית המשפט. בכל מקרה, מינוי סניגור אינו מחויב המציאות; כאשר מדובר בהליך משמעתי השכיחות וההצדקה למינוי כזה פחותות בהשוואה להליכים פליליים; וההחלטה המתקבלת בנדון אינה מקימה עילה להתערבות ערכאת הערעור, לא כל שכן ערכאת ערעור שנייה. בדומה לכך סבור המשיב כי בית הדין המחוזי נהג כשורה כאשר נמנע מלדחות את הדיון חרף האישור הרפואי שהציג בפניו המערער. המשיב מפנה לשורה הארוכה של המהלכים אותם נקט המערער במטרה להביא לדחיית הדיונים, ורואה באישור הרפואי האמור חלק ממסכת עקבית ושיטתית זו. מאחר שבית הדין המחוזי זיהה את השיטה, ובהתחשב בכך שמדובר באישור רפואי שאינו ערוך כדין ואינו מבוסס אלא על תלונות סובייקטיביות של המערער, רשאי היה בית הדין שלא להתחשב בו. החלטה זו הוכיחה את עצמה כנכונה, שהרי המערער התייצב לדיון, חקר בו את העדים, ולא הוכיח כי נגרם לו עיוות דין כלשהו מאי-דחיית הדיון.

המשיב אינו מוצא דופי בקבלת המסמכים ששלח לבית הדין המזכיר הראשי של בית משפט השלום. לשיטתו, אין יסוד לפקפק בדבריו של בית הדין המחוזי כי לא נחשף לחומר זה, מה שמתחזק מהכרעת הדין שאינה מזכירה את המסמכים המדוברים. מכל מקום, המערער נמנע מהעלאת בקשת פסילה בפני בית הדין המחוזי, ואין באפשרותו לעשות זאת כיום באיחור. על טענת המערער כי לא התאפשר לו לעיין במסמכים, מגיב המשיב באומרו כי מדובר בהתכתבות בין המערער לבין המזכיר הראשי, המצויה ברשות המערער.

באשר לעצם הכרעת הדין, גורס המשיב כי הראיות שהוצגו מטעמו הוכיחו את אשמתו של המערער מעבר לספק סביר, הגם שדרגת הוכחה כזאת אינה הכרחית בהליכים משמעתיים. מאחר שהכרעת הדין מבוססת על קביעות עובדתיות של הערכאה ששמעה את העדים, אין מקום על פי ההלכה להתערבות מצד ערכאת הערעור, לא כל שכן כאשר מדובר בערכאת ערעור שנייה כפי שהדבר הוא בענייננו. אמנם עדותו של עו"ד אבירם הייתה בחלקה עדות שמיעה, אולם מנהל המתלוננת העיד על סמך ידיעתו האישית, ובנוסף קיבלו ראיות התביעה חיזוק מהימנעותו של המערער להעיד. מכלול הראיות העלה כי המערער לא שילם את האגרה ולא החזיר אותה למתלוננת, ובכך די להקמת אשמתו אף אילו היה צודק בניתוח הדין הרלוונטי לעניין אי-תשלום אגרה (מה שבפועל אינו נכון שכן המערער שוגה בניתוח הדין). המשיב סומך את ידיו על קביעת בתי הדין למשמעת בדבר ערכה הראייתי האפסי של הודעה הניתנת על ידי נאשם בהתאם לכלל 32(3) לכללי סדרי הדין. לא עוד אלא שבית הדין המחוזי הבהיר למערער את המשמעות שתצמח מבחירתו שלא להעיד, והמערער אף נועץ טלפונית בטרם החליט סופית לנהוג כך.    

ההרשעה - דיון והכרעה

11.       לא מצאתי מקום לקבלת טענותיו של המערער נגד הרשעתו. תחילה ייבחנו טענותיו הפרוצדורליות של המערער, ולאחר מכן טענותיו בענין ההרשעה עצמה.