החלטה
בפני בקשה לביטול כתב האישום כנגד נאשם 1 (להלן- המבקש) בשל אי קיומו של שימוע.
נגד המבקש ואדם נוסף הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות של גידול, ייצור והכנת סמים מסוכנים, עבירה לפי סעיף 6 לפקודת הסמים המסוכנים. בנוסף מיוחסת להם עבירה של אחזקת סם לשימוש עצמי.
בפתח ישיבת יום 20.2.12 טען ב"כ המבקש כי יש לבטל את כתב האישום בשל אי קיומו של שימוע, כאמור בסעיף 60א לחסד"פ. בנוסף טען ב"כ המבקש כי יש להגיע לתוצאה דומה אף עפ"י סעיף 149(10) לחסד"פ שכן התנהגות המאשימה, לשיטתו, מקימה למבקש טענת הגנה מן הצדק.
עיקר טענתו של הסנגור מופנית לעובדה שהמבקש ביקש לממש את זכות השימוע, הנתונה לו, לאחר צילום חומר החקירה, אולם כתב האישום הוגש טרם שהתאפשר לו לצלם החומר וממילא מבלי שנערך לו שימוע.
המאשימה אינה חולקת על כך שהעבירה לפי סעיף 6 לפקודת הסמים הנה מסוג פשע ומכאן שלמבקש עומדת הזכות שטענותיו תשמענה טרם ההחלטה להעמידו לדין. המאשימה אף אינה חולקת כי המבקש שלח מכתב למשרדיה ובו ביקש לקבל את צילום חומר החקירה לצורך הכנה לשימוע.
המאשימה מסכמת ומגדירה בתגובתה את המחלוקת בין הצדדים כך: "בעוד שב"כ הנאשם 1 טוען לביטול כתב האישום לאור אי קיום זכות השימוע בפועל ..טוענת המאשימה כי אף אם הופרה זכותו לקיים שימוע, הרי שעדין קיימת לנאשם זכות המוקנית לו בחוק להביע עמדתו בפני התביעה ולנסות להביא לשינוי בהחלטה..."
במילים אחרות המחלוקת בין הצדדים הנה ביחס לשאלה האם ראוי לבטל את כתב האישום בשל אי קיומו של השימוע, או שמא ניתן להביא לתיקון ההפרה בדרך של שימוע בדיעבד כאשר כתב האישום נותר על כנו.
דיון
אקדים ואומר כי לדעתי יש להורות על ביטולו של כתב האישום, על מנת לאפשר למבקש לקיים הליך של שימוע כאשר לא תלוי ועומד כנגדו כתב אישום. מודע אני לקיומן של שתי גישות שונות בפסיקה - זו התומכו בקיומו של שימוע בדיעבד וזו הסבורה שפגם זה מחייב את ביטולו של כתב האישום - וכאמור, דעתי כאחרונה.
זכות השימוע, המצויה כיום בגדרי סעיף 60א לחסד"פ, מהווה ביטוי עלי חוק להגינות שלטונית המתחייבת מקום בו בכוונת הרשות לקבל החלטה הפוגעת בפרט. ראה:
על הרשות לערוך שימוע מקדים לכל מי שעלול להיפגע מפעולותיה (בג"צ 3/58 ברמן נ' שר הפנים, פ"ד יב(2) 1493, 1501 ... וכן י' זמיר הסמכות המינהלית (כרך ב' תשנ"ו), 793 ... בגדרי השימוע ניתנת לנפגע זכותו לשטוח את טענותיו במלואן, ועל הגורם המחליט להאזין לדברים בנפש חפצה, ומתוך נכונות להשתכנע ככל שבדברים יש ממש. זוהי זכות הטיעון, שהיא מן הזכויות היסודיות במשפטנו (בג"צ 654/78 גינגולד נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח', פ"ד לה(2) 649, 655). היא נמנית עם עקרונות הצדק הטבעי וקשורה בטבורה לחובת ההגינות השלטונית (בג"צ 3379/03 מוסטקי ואח' נ' פרקליטות המדינה, פ"ד נח(3) 865, 889).
בג"צ 554/05 אשכנזי נ' מפכ"ל המשטרה (פורסם במאגרים המשפטיים)
דומה שכאשר מדובר בהגשת כתב אישום - בו הפגיעה בפרט מוחשית ומהותית - חובת הרשות לאפשר את השימוע מקבלת משנה חשיבות. אמנם, טרם חקיקת סעיף 60א לחסד"פ, לא עמדה לחשוד הזכות לשימוע עובר להגשת אישום בעניינו וזאת חרף ההשלכות הפוגעניות שבהליך זה, אולם אין בכך להפחית מחשיבות הזכות. מרגע שנקבעה הזכות בחוק, הועצם מעמדה ואין במצב המשפטי ששרר קודם לכן להשליך על זה הקיים כיום. ראה לעניין זה דברי ההסבר להצעת החוק אשר במסגרתה הוסף סעיף 60א:
"החלטה להעמיד אדם לדין, ובעיקר לגבי עבירות חמורות, היא החלטה רבת משמעות בחברה שאנו חיים בה; די בכתב אישום, לבטח בעבירות חמורות, כדי לפגוע פגיעה חמורה בנאשם, מסיבה זו מוצע להעניק את זכות השימוע למי שמרגע ההכרעה בעניינו ישתנה מעמדו בציבור".
הצעת חוק סדר הדין הפלילי )תיקון מס 26 (זכות השימוע), תשנ"ט -1999,
הצעות חוק תשנ"ט, (376).
האם נפגעה זכותו של הנאשם ?
בנדון, אין מחלוקת שהמאשימה שלחה למבקש מכתב יידוע, היינו הודעה כי חומר החקירה בעניינו הועבר לתביעות וכי עומדת לו הזכות לפנות בכתב תוך 30 יום בבקשה להימנע מהגשת כתב אישום. מכתב זה נשלח ביום 2.1.11 וביום 26.1.11 שלח המבקש מכתב למאשימה ובו ביקש לצלם את חומר החקירה "לצורך שימוע". מכתב זה התקבל אצל המאשימה ביום 6.2.11
המבקש טוען כי לאחר ששלח המכתב שוחח עם פקידה במשרדי המאשימה, בשם אנה, אשר מסרה לו שלא ניתן להיענות לבקשתו לצלם את החומר שכן התיק הועבר למשרד החקירות להשלמת חקירה. לטענתו הוא המתין להודעה כי התיק חזר לתביעות וניתן לצלמו ולקיים השימוע, אולם הודעה כזו לא הגיעה מעולם, אלא כתב האישום הוגש מבלי שאיש פנה אליו עוד.