מס הכנסה הוציא צו עיקול בחוסר זהירות ויפצה

בפני תביעה לפיצוי בגין נזק על יסוד חוק איסור לשון הרע התשכ"ה -  1965 (להלן:" החוק").

לטענת התובע, ביום 26/6/11 ניתן צו עיקול על פי סעיפים 7-7ב לפקודת המסים (גביה) אשר צורף כנספח 1 לתביעה. צו זה ממוען לבנק לאומי סניף 720 ופרטי התובע מופיעים כשם החייב. צו העיקול הונפק בגין יתרת חוב בסך 1908 ש"ח כפי הנקוב בו.

התובע קיבל את הצו בדואר לביתו בהפתעה וללא כל הודעה מוקדמת. התובע פנה בו ביום לפקיד הגביה אצל הנתבעת והעמידו על הטעות אך בשלב זו פורסם כבר הצו לא היה מנוס אלא לשלם את החוב הנקוב בו במלואו וכך עשה התובע בו ביום ותחת מחאה.

בו ביום קיבל התובע הודעת ביטול לצו העיקול המיועדת למחזיק, בנק לאומי, כפי העולה מנספח 8 לכתב התביעה.

דא עקא, חרף העובדה שצו העיקול בוטל אף בטרם הגיע למחזיק, התברר כי קיימות תקנות המחייבות את הבנק לבצע את צו העיקול ועל כן בסופו של יום העיקול בוצע בפועל, אף לאחר מועד ביטולו על ידי הנתבעת וכל הסניף בו מנהל התובע את ענייניו נחשף לעניין ולא ניתן היה עוד להשיב את הגלגל לאחור.

למען שלמות התמונה, מבהיר התובע כי מקור הדרישה לתשלום החוב נשוא צו העיקול נובע מהעובדה שהתובע עבד כשכיר משך 35 שנים בקונצרן פז. לאחר פרישתו שימש כיועץ חיצוני בהנהלת החברה למשך כ 3 שנים . בחודש מרץ שנת 2006 נערכה לתובע פריסת מס על תגמולים למשך 6 שנים. במהלך תקופה זו התחייב התובע להגיש שומת מס בגין כל שנה. התובע לא ביצע דיווח על יסוד פנקסי מקדמות שקיבל בחודש ינואר 2011 משום שסבר כי מדובר בטעות, שכן  לא עבד עוד וממילא לא היה על מה לדווח. בחודש פברואר 2011 שילם קונצרן פז לתובע סך של 4,400 ש"ח בגין מתן עדות על ידו בהליך משפטי. סכום זה דווח על ידי חברת פז בטופס דיווח עסקת אקראי באמצעותו שולם מע"מ כדין וכן נוכה מס במקור על ידי חברת פז במסגרת חשבונית התשלום.

התובע סבר לתומו כי בכך מילא חובת הדיווח לרשויות המס וממילא לא קיבל כל הודעה  אחרת מרשויות המס בעניין זה עד קבלת צו העיקול נשוא התביעה.

התובע טוען כי הנתבעת התנהלה ברשלנות, כי לא היה כל חוב של התובע כלפיה וכי לא היתה כל עילה להוצאת צו העיקול. הסכום ששולם על ידו בכדי לבטל את צו העיקול הושב לידיו זמן קצר לאחר התשלום. התובע טוען כי הנתבעת התנהלה בניגוד לחובתה בדין, עת לא התריאה בפניו על החוב טרם הוצאת העיקול ובכך גרמה נזק ממשי לשמו הטוב בהיותו בעל תפקיד מכובד ובעל שם בסניף הבנק אליו הגיע צו העיקול. בגין נזק זה שנגרם לשמו הטוב, שכן אין כל טענה לקיומו של נזק ממוני, דורש התובע פיצוי כספי בסך 25,000 ש"ח.

לטענת הנתבעת, התובע לא שילם את מקדמות שנת 2011 בהתאם לפנקסים שנשלחו אליו וזאת במשך כחצי שנה. הכנסותיו עמדו על סך 4,400 ש"ח ועל כן ביום 26/6/11 הוציאה הנתבעת צו עיקול מכוח סמכותה על פי פקודת המסים (גביה).

עם פנייתו  של התובע ביום 30/6/11, שולם החוב והודעת העיקול בוטלה בהתאם אף בטרם הגיע צו העיקול עצמו לבנק המחזיק.

הנתבעת מודה כי חל עיכוב בהפקת ההתראה בטרם הוצא צו העיקול, אך טוענת כי אף אם נפל פגם בהתנהלות הרשות המנהלתית, אין בכך לגרוע מתקפות פעולתה לנוכח דוקטרינת הבטלות היחסית ואין בכך לגרוע מחובת התובע לשאת בתשלום המס בגין הכנסותיו מעסקת האקראי בסך 1908 ש"ח.

הנתבעת חולקת על טענת התובע כי מדובר בחוב מדומה ולטענתה, כל עוד לא הוגש דו"ח לשנת 2011 ולא נערך טיפול שומתי לתבוע כתוצאה מכך, אזי בעת הוצאת צו העיקול החוב היה שריר וקיים.

במסגרת הדיון שהתקיים בפניי ביום 28/12/11 חזרו הצדדים על הנטען בכתבי הטענות.

התובע אינו חולק על כי לא הגיש דו"ח לשנת 2011 אך חידד והוסיף כי התנהלות הנתבעת במקרה זה היתה בניגוד לדין, כי אילו היה מקבל התראה כנדרש עובר להוצאת צו העיקול היה סיפק בידו לאתר את התקלה ולתקנה. אולם הנתבעת כשלה בכך, על כן נגרם נזק בלתי הפיך לשמו הטוב ובגין כך הגיש את התביעה נשוא הליך זה.

דיון והכרעה

מהראיות שהובאו בפניי עולה כי אין מחלוקת שבמועד הוצאת צו העיקול עמדה יתרת חובו של התובע ברישומי הנתבעת על סך 1908 ש"ח.

צו העיקול נשלח ביום 26/6/11.

הצו התקבל אצל התובע ביום 30/6/11.

הצו בוטל בהודעת רשות המסים מיום 30/6/11 וזאת לאחר שהחוב סולק על ידי התובע בו ביום.