1. בפני ערעור על גזר דינו של בית משפט השלום בראשון לציון בתיק תת"ח 20966-03-10 (כב' סגן הנשיאה א' היימן) מיום 27.10.11 שבו נגזר על המערערת קנס בסך של 25,000 ש"ח. על הנאשם, הוא נהג האוטובוס, הושת קנס בסך של 1,000 ש"ח.
2. במסגרת הכרעת הדין שניתנה ביום ה-27.10.11 הורשעה המערערת בעבירות שיוחסו לה בכתב האישום : אי עמידה בתנאי רישיון, אי הפעלת שירות סדיר וכן אי עצירה בתחנה לאיסוף נוסע.
כתב האישום
3. המערערת הינה חברה פרטית בע"מ רשומה בישראל, בעלת רישיון להפעלת שירות אוטובוסים, לרבות קו שירות מס' 247 מתחנה המרכזית בראשון לציון לתחנה המרכזית לוד. בהתאם לרישיון קו 247 וללוח הזמנים המהווה חלק בלתי נפרד ממנו ואשר היו בתוקף במועד הרלוונטי, קבועה נסיעה יומית בשעה 07:25 מתחנה המרכזית שבראשון לציון לתחנה המרכזית לוד. בתאריך 18.12.06 בשעה 07:25 המתין מר אהוד פסטרנק בתחנת הקו הנמצאת ברחוב ז'בוטינסקי 65 ראשל"צ עד השעה 07:35 במשך 10 דקות, כדי להשתמש בשירותי ההסעה של המערערת ולנסוע באוטובוס שבקו. בשעה 07:35 האוטובוס נסע בנתיב השמאלי ועבר על פני התחנה, וזאת מבלי לעצור בה ולקלוט את הנוסע. לפיכך במועד ובמקום הנ"ל לא בוצע שירות אוטובוסים תקין וסדיר בקו.
4. הוראות החיקוק לפיהן הואשמה המערערת הם:
אי עמידה בתנאי הרישיון - עבירה לפי סעיף 2 וסעיף 7 (א) לצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (הסעה באוטובוסים ובמונית) תשל"ג - 1974 בזיקה לתקנה 385 לתקנות התעבורה התשכ"א - 1961, עבירה לפי סעיף 39 (ב) ולסעיף 39 א' ולסעיף 39 ב' לחוק הפיקוח על מצרכים ושירותים תשי"ח - 1957;
אי הפעלת שירות סדיר - עבירה לפי סעיף 2 ולסעיף 7 (א) לצו הפקוח על מצרכים ושרותים (הסעה באוטובוסים ובמוניות) תשל"ד - 1974, בזיקה לתקנה 399 (א) לתקנות התעבורה, תשכ"א - 1961, עבירה לפי סעיף 39(ב)(2) ולסעיף 39 א' ולסעיף 39 ב' לחוק הפקוח על מצרכים ושירותים, תשי"ח - 1957;
אי עצירה בתחנה לאיסוף נוסע - עבירה לפי סעיף 4 לצו הפקוח על מצרכים ושרותים (הסעה באוטובוסים ובמוניות) תשל"ד - 1974, בזיקה לתקנה 428 (ג) לתקנות התעבורה, תשכ"א - 1961, עבירה לפי סעיף 39(ב) (2) ולסעיף 39 א' ולסעיף 39 ב' לחוק הפקוח על מצרכים ושירותים, תשי"ח - 1957.
הכרעת הדין של בית משפט קמא
5. במסגרת הכרעת הדין אשר ניתנה ביום ה-27.10.11 הורשעה המערערת בביצוע העבירות הבאות: אי עמידה בתנאי רישיון; אי הפעלת שירות סדיר וכן אי עצירה בתחנה לאיסוף נוסע. בית המשפט קמא הרשיע את המערערת תוך קביעה כי
"הכרעת הדין נשענת רובה ככולה על עדותו של המתלונן" אותה העריך כעדות בדרגת מהימנות גבוהה.
גזר דינו של בית משפט קמא
6. בית המשפט קמא ציין כי למערערת ניתן למעשה זיכיון מטעם הרשות להפעיל תחבורה ציבורית. משניתן לה זיכיון, עליה להקפיד הקפדה רבה על התנהלות לפי תנאי הרישיון שניתן לה. משכשלה המערערת, כמו גם הנאשם, במטלות המוטלות עליה מכוח הרישיון שניתן לה, הרי נפגע אינטרס ציבורי רב חשיבות.
7. בית המשפט קמא קבע שבמשפטים כגון אלה ראוי לשקול היטב ניהול משפט ושימוש במשאב יקר של זמן שיפוטי. בגדר שיקול זה יש לקחת בחשבון האם היה מקום לנהל המשפט.
8. בית המשפט קמא קבע כי בקביעת השיקולים של האינטרס הציבורי ושיקולים כגון מדיניות ענישה בעבירות כגון אלה בא לכלל מסקנה להשית על המערערת קנס בסך 25,000 ש"ח וכי הקנס ישולם עד ליום 27.11.11.
נימוקי הערעור
9. בראשית הדברים הבהיר ב"כ המערערת כי אין כל מחלוקת על הכרעת הדין וכי ערעור זה הינו על גובה הקנס אשר הושת על המערערת ע"י בית המשפט קמא בגזר הדין.
10. ב"כ המערער פירט את השיהוי הרב מאז האירוע הנטען ועד להתנהלות ההליך המשפטי: בחודש מרץ 2008, הגישה המשיבה לבית המשפט קמא, כתב אישום נגד המערערת, חברה בע"מ אשר עיסוקה במתן שירותי תחבורה ציבורית, הפועלת מכוח רישיון מטעם משרד התחבורה. כתב אישום זה הוגש כנגד הנהג, מר מזרחי שלמה, אשר נהג באוטובוס בעת התרחשות המקרה (להלן:
מר מזרחי), וכנגד המערערת, כתאגיד אשר בשירותיו עבד מר מזרחי. למרות שהאירוע הנטען הינו מיום 18.12.06, תלונת המתלונן הוגשה למשיבה רק בתאריך 2.03.08, הווה אומר שנה ושלושה חודשים לאחר המקרה הנטען. מר מזרחי, נחקר על המקרה רק בתאריך 22.6.09, הווה אומר שנתיים וחצי לאחר המקרה הנטען, ושנה וארבעה חודשים לאחר קבלת התלונה ע"י המשיבה, ואשר טען כי איננו זוכר את המקרה הנטען.
11. לטענת המערערת, בית המשפט קמא לא נתן משקל לשיקולים לקולא, כגון הזמן הרב אשר חלף מיום ביצוע העבירות ועד לתאריך הגשת כתב האישום. ומנגד, השית בית המשפט קמא קנס גבוה לעומת הנהוג בעבירות מסוג זה, בהתחשב, לטענתו, באבדן זמן שיפוטי יקר, כאשר במקרה הספציפי לא היה מנוס אלא לנהל את ישיבת ההוכחות, על מנת להגיע לחקר האמת בעובדות הנטענות בכתב האישום.
12. את הצורך בשמיעת הראיות תולה המערערת בחלוף הזמן הרב שעבר מתאריך האירוע הנטען ועד לפניית המשיבה למערערת במאי 2008, הרי שנבצר מהמערערת לבדוק את עצם קרות האירוע, שכן אף הנהג, לא זכר את האירוע הנטען. במקרה הנוכחי, ובשל השיהוי הרב בפנייה של המשיבה למערערת ובהגשת כתב האישום, לא היו בידי המערערת כלים כלשהם לצורכי חקירת המקרה הנטען.
13. המערערת הצביעה על מקרה דומה למקרה שבפנינו, לפיו בעפ"ת 2083-07-11
סופרבוס נ' מדינת ישראל, ערערה המערערת על פסק דין, שבו העלתה טענה כי יש לתת משקל למעבר הזמן מאז ביצוע העבירה ועד מועד הטיעונים לעונש. ואכן, בסופו של יום, הופחת העונש לסך של 9,000 ש"ח, בקביעת כב' השופטת נגה אהד כי:
"לאחר ששקלתי את טענות ב"כ הצדדים והפסיקה אני מוצאת שלמעבר הזמן יש מקום ליתן ביטוי בגזר הדין". יצוין, כי אפילו אגד, אשר היא חברה שגודלה והכנסותיה גדולים בשיעור בלתי מבוטל מגודלה והכנסותיה של המערערת, הורשעה בעבירות אשר יוחסו לה כמצוין לעיל והקנס אשר הושת עליה, שיעורו כמעט חצי מהקנס אשר הושת על המערערת בענייננו.
14. לטענת המערערת, שגה ביהמ"ש קמא, כאשר השית על המערערת עונש החורג בצורה קיצונית מרף הענישה המקובל, מהסיבה שהמערערת גרמה ל"אבדן זמן שיפוטי יקר". בעניין זה מדגישה המערערת את זכותו החוקתית של כל נאשם לנהל את משפטו ולהגיע לחקר האמת בעובדות המבססות את כתב האישום. כמו כן, מדגישה המערערת כי מחמת השיהוי הרב שנגרם בתיק נשללה מהמערערת כל אפשרות לחקור את המקרה ולאמתו, למצוא הסבר למחדל, אם היה, ולתקנו. כמו כן, ובמצב דברים זה, לא ניתן היה להגיע להסדר כלשהו עם המשיבה. כך, ובמקרה נשוא הערעור, קיום ישיבת הוכחות היה הכרחי ונחוץ לצורך חקירת המתלונן ולצורך התרשמות מהמתלונן. במקרה הספציפי, ניהול התיק עד תום היה הכרחי, ועזר לבית המשפט להכיר את העובדות ולהתרשם מהמתלונן, וזאת מאחר שלא היה כל דרך אחרת להגיע לחקר העובדות, אלא בחקירת המתלונן עצמו, ובחקירת הגב' כהן, מטעם המשיבה, אשר חקירתה השליכה אור על השיהוי אשר נגרם בתיק, שלא בטעות המערערת (ראה עמ' 9 לפרוטוקול החקירה אשר צורף כנספח ד').
מכל האמור לעיל, אין מנוס מלהגיע למסקנה, כי כב' ביהמ"ש קמא השית על המערערת עונש החורג בצורה קיצונית מהעונשים אשר הושתו על נאשמים בעבירות דומות ואף חמורות יותר.