המשטרה תפצה אזרח בגין נזק שגרם לביתו בשל רשלנותה במרדף שערכה אחרי קטין

1.         בפני תביעה כספית על סך של 18,650 ש"ח כנגד משטרת ישראל ונתבע שאינו ידוע, בגין נזק שנגרם לקיר המהווה גדר סביב ביתו של התובע, ביום 28.11.04, בישוב שגב שלום. ביום 25.9.08 הוגשה התובענה בסדר דין מהיר וביום 23.12.08 הוגשה חוות דעת ולפיה, עלויות התיקון עומדות על סך של 24,948 ש"ח.

            על פי תיק החקירה, ביום האירוע פרץ הקטין, שוהה בלתי חוקי תושב דהריה, לרכב אשר בעליו עמד לידו והחל בנסיעה פראית תוך סיכון המשתמשים בדרך. ניידת משטרה קיבלה הודעה על האירוע והחלה לרדוף אחר הרכב. בשלב מסוים נכנס הרכב לשכונה ב' בישוב שגב שלום ולבסוף נעצר כאשר הוא נכנס בחומה של בית התובע.

            כנגד הקטין הוגש כתב אישום בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע ממנו עולה, שמדובר בקטין יליד 16.4.1988. בהסדר טיעון הודה הקטין וביום 27.3.05 נגזר דינו ( ת.פ. 526/04 בית המשפט המחוזי בבאר-שבע).

            על פי גזר הדין אושר כי המרדף הסתיים כאשר הרכב נכנס בחומת בית המגורים תוך הריסתו.

2.         המדינה חולקת על קיומה של עילת תביעה נגד המדינה בהתבסס על החזקה של תקינות המעשה המנהלי לפיו, הרשות פועלת כדין ולפיכך הנטל מוטל על כתפי הטוען כנגד קיום חזקה זו [רע"פ 1088/86 סברי נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה הגליל המזרחי, פ"ד מד(2) 417 (1990)].

            נטען, כי השוטרים שניהלו את המרדף עשו כן על פי הרשאה חוקית והשתמשו באמצעים סבירים לביצוע המעצר ( סעיף 3 לפקודת המשטרה, נ"ח התשל"א - 1971).

            זאת ועוד, נטען שהיה זה מסמכותה וחובתה של המשטרה לעצור את החשוד והיא הורשתה לעשות כן בכל אמצעי סביר אם האדם מתנגד למעצר או מנסה להתחמק ממנו ( סעיף 19 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש), נ"ח תשכ"ט - 1969).

            זאת ועוד, נטען שהמדינה אינה חבה בנזיקין על המעשה שנעשה בתחום הרשאה חוקית, מתוך אמונה סבירה ובתום לב בקיומה של הרשאה חוקית, אולם היא אחראית על רשלנות במעשה ( סעיף 3 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), התשי"ב - 1952).

נטען גם, כי הפסיקה קבעה שיש להיזהר מפני חיוב המשטרה בחובת זהירות נוקשה מדי [ע"א 1678/01 מדינת ישראל נגד וייס, פ"ד נח(5) 167 (2004) (להלן: "עניין - וייס"]. כן נטען כי נקבע בעניין - לוי, כי מבחני הנזיקין הרגילים אינם תואמים מקרים בהם מדובר בפעולות שלטוניות הנובעות מהפעלת שיקול דעת ועל ביהמ"ש לצאת מנקודת המוצא, כי המדינה לא תחוב בנזיקין למעט במקרים חריגים [ע"א 915/91 מדינת ישראל נ' לוי, פ"ד מח(3) 45 (1994)].

בסיכומי תשובה לטענה זו השיב בא כוח התובע, כי יש לבחון את התנהלות השוטרים על פי סעיפים 35-36 לפקודת הנזיקין, נ"ח. נקבע בפסיקה כי המשטרה חבה חובת זהירות כלפי הציבור במסגרת הפעלת סמכויותיה ומילוי תפקידיה השונים באכיפת החוק ( עניין - וייס). על ביהמ"ש לבחון את סבירות המעשה [ע"א 5604/94 חמד נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 498 (2004)].

נטען גם, כי ניהול המרדף אחרי הקטין לא נעשה על פי הנוהל המשטרתי ללא אישור ולא התקיים האיזון הנדרש לפי סעיף 5(ב)(1) לנוהל המרדפים. על כך הושב ע"י הנתבעת בבקשה מיוחדת ( מס' 9) לאפשר לה להגיש סיכומי תשובה לסיכומי התשובה או להתעלם מהרחבת החזית.

דיון בשאלת החבות

3.         המדינה לא שוחררה על ידי המחוקק מחבות ברשלנות המעשה גם כאשר המעשה נעשה בתחום הרשאה חוקית ( סעיף 3 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), התשי"ב - 1952).

            מסיכומי התשובה עולה שאין טענה שהרדיפה אחרי הקטין ברכב המשטרתי היה שלא בתחום ההרשאה החוקית של המשטרה. אלא נטען שהמדינה נפלה מסטנדרט התנהגות, כי לא פעלה על פי הנוהל החל עליה בדבר ביצוע מרדף. הנוהל לא הוגש כראיה ואינו בידיעה שיפוטית של בית המשפט לכשעצמו. אך מהטיעון בכתב התביעה עולה טענת התרשלות, ולכן אין מדובר בהרחבת חזית. כמו כן, ביהמ"ש רשאי להסתמך על פסיקה המצטטת מהנוהל כשאותה פסיקה היא מנחה ומקשרת בין הנוהל לסטנדרט התנהלות סביר.

            בכתב התביעה נטען, כי בוצעו יריות כדי לגרום לרכב לעצור. בכתב התביעה נטען, כי אופן ניהול המרדף גרם לקטין לאבד שליטה על הרכב. גם נטען שהמרדף בתוך היישוב גרם לקטין לאבד שליטה על הרכב.

            בתצהיר עדות ראשית של התובע חזר התובע על הגרסה שהמרדף היה לא חוקי, פרוע, תוך נהיגה במהירות מופרזת ושימוש בנשק ע"י השוטרים.

            בחקירתו הסביר התובע שהוא לא ראה כלום לפני ששמע את המכה בחומה ( עמ' 4 לפרוטוקול, מול שורה 19).

            באשר לירי - התובע צילם שני תרמילים ( נספח א' לתצהירו).

            המדינה העידה שניים מתוך שלושת השוטרים שהיו בניידת המשטרתית באותו ערב. בנוסף גם הוגש תיק החקירה הפלילי כנגד הקטין, כתב האישום הטיעון לעונש וגזר הדין. כולם ב"דלתיים סגורות".