לפני ערעור על פסק-דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין (עו"ד חיים קנת - אב"ד, עו"ד ערן מירנברג ועו"ד מיה קורדובה) בתיק בד"א 54/11, מיום 26.7.2011, בגדרו הותיר בית הדין הארצי על-כנו את זיכויו של המערער על-ידי בית הדין המחוזי מעבירות של התנהגות שאיננה הולמת את מקצוע עריכת הדין, מעשים הפוגעים בכבוד מקצוע עריכת הדין והתנהגות בלתי חברית כלפי חבר למקצוע.
רקע עובדתי והליכים קודמים
1. העובדות העומדות בבסיס הערעור אינן שנויות במחלוקת. המשיב התראיין בשנת 2009 לתכנית רדיו בעקבות ידיעות על מהלך שנקטה לשכתו של ראש הממשלה דאז, מר אהוד אולמרט (להלן: "
מר אולמרט"), לשם הגדלת שטח הלשכה שתוקצה לו עת יפרוש מתפקידו.
במסגרת הראיון הזדהה המשיב כעורך דין וכיו"ר התנועה למען איכות השלטון, וציין את הדברים הבאים:
"האנשים האלה אופטימיים יותר מדי. כי לו היו מעשיים היו דואגים שיגדילו לא את הלשכות העתידיות שלהם אלא את התאים שבו הם יצטרכו לבלות במעשיהו".
2. המערערת סברה שהתבטאות זו עולה כדי עבירה משמעתית, ומשסרב המשיב להתנצל על דבריו הגישה נגדו קובלנה משמעתית.
על-פי הנטען בקובלנה, ההתבטאות אינה ראויה כלל ועיקר, שכן מדובר באמירה בוטה ופוגענית המהווה פגיעה קשה בכבוד מקצוע עריכת הדין, והינה בעלת זיקה ממשית למקצוע. עוד נטען על ידי המערערת, כי הנאמר על-ידי המשיב פוגע בחזקת החפות - עיקרון יסוד בשיטת המשפט, מאחר שנקבע בו כי מר אולמרט עתיד להיאסר, חרף העובדה שבעת אמירת הדברים טרם נגזר דינו. בנוסף לכך נטען, כי היות ומר אולמרט הינו עורך-דין, או אז יש בהתבטאות המשיב גם הפרת החובה לנהוג באופן חברי כלפי חבר למקצוע.
לאור טענותיה אלו, ביקשה המערערת להרשיע את המשיב בעבירות של התנהגות בלתי חברית כלפי חבר למקצוע (כלל 26 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986 וסעיף 61(2) לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961, ולהלן - "
כללי
האתיקה" ו"
החוק", בהתאמה); בהתנהגות שאיננה הולמת את מקצוע עריכת הדין (סעיף 61(3) לחוק); ובמעשים הפוגעים בכבוד מקצוע עריכת הדין (סעיפים 53 ו- 61(1) לחוק).
3. בפסק-דינו מיום 11.4.11 זיכה בית הדין המחוזי של הלשכה (עו"ד ליאור שמעוני, אב"ד, עו"ד ראובן חזן גוהר ועו"ד שטסמן גלעד), פה אחד, את המשיב מן העבירות שיוחסו לו בקובלנה.
בפסק הדין נקבע, בין השאר, כי ככלל הדין המשמעתי בא להגביל את סגנון ההתבטאות של עורך הדין, להבדיל מתוכנה, ורק במקרים חריגים יהיה מקום להגביל גם את תוכן ההתבטאות. על כן, אין רלבנטיות לטענות בדבר הפגיעה בחזקת החפות, שכן עסקינן אך בתוכן דבריו של המשיב. מעבר לכך, ביקורת והבעת עמדה בשאלות משפטיות תלויות ועומדות נשמעות חדשות לבקרים מפי גורמים משפטיים שונים, מבלי שנשמעת כל טענה בדבר פגיעה בחזקת החפות, ומבלי שמוגשת נגדם קובלנה.
בית הדין המחוזי הוסיף וקבע, כי אף שסגנון ההתבטאות הינו עוקצני, בוטה וחורג מגבולות הנימוס והטעם הטוב, עדיין אין היא עולה כדי עבירה משמעתית. זאת ועוד, נסיבות אמירתה כביטוי פוליטי-ציבורי-מחאתי מאפשרות חופש ביטוי רחב יחסית. בנוסף, יש לתת משקל לריחוק היחסי שבין ההתבטאות לבין העיסוק "בגרעין הקשה" של המקצוע, ריחוק המזכה את ההתבטאות בסובלנות רבה יותר כלפיה. לאור נימוקים אלה, זוכה המשיב מן העבירות שיוחסו לו.
4. ערעור שהוגש לבית הדין הארצי נדחה והזיכוי נותר על-כנו. בפסק-דינו של בית הדין הארצי נקבע, בין השאר, כי המערערת לא התייחסה לטענת המשיב לפיה מר אולמרט איננו עורך דין פעיל ולא הרימה את נטל הראיה בנוגע לכך. יתר על כן, בנסיבות אמירת הדברים אין מדובר בהתנהלות מול חבר למקצוע במסגרת הליך משפטי כלשהו. בית הדין הארצי הוסיף, כי המערערת לא הרימה הנטל להוכיח שדברי המשיב כוונו למר אולמרט, ואף בהינתן שהדברים אכן כוונו אליו - אין באותם דברים שנאמרו משום גרימת אפשרות סבירה להשפיע על בית המשפט שדן, או ידון, בעניינו של מר אולמרט, לא בשל היקף הדברים שנאמר, ואף לא בשל ניסוחם. עוד נקבע בפסק הדין, כי במקרה הנדון ההתבטאות לא נעשתה במתחם "הגרעין הקשה" של מקצוע עריכת הדין, ולפיכך באיזון הפרטני בין ערך חופש הביטוי לבין ערך שמירת כבוד מקצוע עריכת הדין, ידו של הראשון גוברת. בהתבסס על כל אלה קבע בית הדין, כאמור, כי ההתבטאות הינה בתחום ה"נסבל" ואינה עולה כדי עבירת משמעת.
תמצית טענות המערערת
5. לטענת המערערת, ההתבטאות הינה בעלת חומרה מיוחדת, שכן המשיב נקט בלשון מתלהמת שיש בה כדי לחרוץ את דינו של ראש ממשלה בישראל בטרם הוכרע דינו על ידי בית המשפט ובעודו בחזקת חף מפשע; יתר על כן, נוכח מעמדו המיוחד של הדובר יש בדברים כדי להשפיע על בית המשפט היושב (או העשוי לשבת) בדינו של אולמרט.
עוד טענה, כי בניגוד לקביעת בית הדין המשמעתי, עורך דין יכול לעבור עבירה משמעתית גם בשל תוכן דבריו ולא רק בשל סגנונם, ומשכך יש רלבנטיות לכך שתוכן דבריו של המשיב עומד בניגוד לחזקת החפות, ולענין זה אין חשיבות לשאלה האם בפועל נגרם נזק כתוצאה מדבריו, קרי: האם בית המשפט הושפע מהדברים. זאת ועוד, מתמליל הראיון בשלמותו ניתן ללמוד שהמשיב ייחס את דבריו למר אולמרט, בניגוד לקביעת בית הדין המשמעתי, ואף המשיב עצמו אינו חולק על כך.
המערערת הוסיפה וטענה, כי ההתבטאות הינה בעלת זיקה ישירה לעיסוק במקצוע עריכת הדין, בין היתר מאחר שיש בה התייחסות לתוצאת ההליך הפלילי בעניינו של מר אולמרט, וכן מאחר שהמשיב נוהג להזדהות בכל מקום כעורך דין, ותפקידו ככזה הינו, בין היתר, לסייע בהשלטת שלטון החוק בחברה. כמו כן, התנועה למען איכות השלטון נוקטת בהליכים משפטיים כחלק מפעילותה, והמשיב מזוהה כעורך דין מרכזי בתנועה זו. בהתייחס לכל אלה עתרה המערערת לקבלת הערעור ולהרשעת המשיב בעבירות שפורטו בקובלנה.
תמצית טענות המשיב
6. המשיב מצידו גורס כי דין הערעור להידחות, תוך שהוא סומך ידיו על פסק-דינו של בית הדין הארצי ומפנה לכך שהטענות שהועלו על-ידי המערערת נדונו ונדחו על-ידי שתי ערכאות משמעתיות שדנו בעניינו. לטענתו, המערערת לא הצביעה על טעות משפטית כלשהי באיזו מקביעות בתי הדין, ומשכך אין כל הצדקה להתערב בהן.
לגופם של דברים טוען המשיב, כי ההנחה שהובילה להגשת הקובלנה, לפיה ההתבטאות כוונה כלפי חבר למקצוע, נמצאה שגויה וחסרת בסיס עובדתי, ולפיכך המערערת אינה רשאית להמשיך בקו הטיעון שעניינו אופן ההתבטאות הראוי של עורך-דין אל מול חבר למקצוע.