חגבי נ' עיריית תל-אביב

פסק דין

1.בפני ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב (כב' השופטת מי-טל אל-עד קרביס) מיום 5/12/11 בתיק 08100093555 ולפיו הורשע המערער בעבירה על סעיף 2 א' (א) לחוק למניעת עישון במקומות ציבוריים והחשיפה לעישון התשנ"ג – 1983 (להלן: "החוק") והוטל עליו קנס בסך 3,000 ₪.

2.המשיבה – המאשימה טענה, כי ביום 13/9/10 בשעה 23:40 לא מנע הנאשם – המערער, מנהל פאב, מאחד הלקוחות לעשן בפאב המהווה "מקום ציבורי" כהגדרתו בתוספת לחוק.

העידו בבית משפט קמא הפקחים שהגיעו למקום, בזמן אמת, בעקבות תלונה.

המערער טען בבית משפט קמא, כי הוא לא ראה את אותו לקוח מעשן, ורק כשנכנסו הפקחים הבין, כי יש מי שמעשן. הוא טען להגנת סעיף 2 א' (ב) לחוק.

כב' השופטת קמא שמעה את עדויות הצדדים והגיעה למסקנה ולפיה אשמתו של המערער הוכחה, ולא הוכחה ההגנה שבסעיף 2 א' (ב) לחוק ולפיכך, הורשע המערער בעבירה אשר יוחסה לו.

3.כב' השופטת הגיעה למסקנה זו, כתוצאה מעדות הפקח ועיון בדו"ח ת/2 מהם עלה, כי אכן היה מעשן בעסק, וכי המערער היה חייב לפקח ולעשות ככל שניתן למניעת העבירה לפי סעיף 2 א' (א) לחוק.

נבחנה טענת ההגנה בסעיף 2 א' (ב) לחוק. כב' השופטת הגיעה למסקנה העובדתית ולפיה המערער נקט באמצעים סבירים כדי להבטיח מניעת העבירה כמשמעות תנאי זה על פי סעיף 2 א' (ב) (1) לחוק אך הגיעה למסקנה ולפיה התנאי המצטבר אשר נקבע בסעיף 2 א' (ב) (2), לא התקיים, שכן המערער לא פנה למעשן, למרות שמדובר במקום קטן ואמורים להריח ריח של סיגריות בתוך חלל שלא מיועד לעישון, ואף לא פנה לפיקוח העירוני כדי להתלונן על העישון, ולפיכך נקבע, כי לא הוכיח את הגנתו.

בגזר הדין, התחשבה כב' השופטת לקולא בדברי המערער והוטל עליו קנס בסך 3,000 ₪ למרות שניתן להטיל קנס על סך 5,000 ₪ בעבירה מעין זו.

4.תמצית טענות המערער:

א)המערער טען, כי הוא עשה כל שנדרש ממנו ואף למעלה מזאת על מנת לענות לדרישות החוק ולמנוע עישון במקום. (תליית שלטים, אי הנחת מאפרות על שולחנות, עריכת ספר נהלים לשנת 2010 בנוגע להמצאותו של מעשן במקום, עליו היה צריך לחתום כל עובד חדש, בניית חדר עישון בהשקעה העולה על 40,000 ₪), אלא שהוא לא ראה את המעשן במקרה דנן ורק כשנוצרה המולה מהגעת הפקחים, הוא הבין שנתפס מעשן במקום.

ב)לטענתו, לא היתה במקרה דנן, כל חובה לפנות למוקד העירוני על פי סעיף 2 א' (ב) (2) כיוון שחובה זו קיימת רק כשמתמלא התנאי הראשון של פנייה למעשן ודרישה ממנו להפסיק לעשן.

אך במקרה דנן, כשהוא כלל לא היה מודע לקיומו של אותו מעשן, ממילא הוא לא יכל לפנות אליו וגם לא יכל לזמן את הפקחים.

ג)המערער טען, כי עבירה של אי מניעת עישון היא עבירה פלילית וצריך להוכיח מעבר לכל ספק סביר, שהתקיימו כל רכיבי היסוד העובדתי של העבירה על מנת להרשיע את הנאשם.

על המאשימה היה להוכיח שהנאשם היה מודע לכל רכיבי היסוד העובדתי.

במקרה דנן, זאת לא הוכח.

ד)המערער טען, כי לא ניתן להרשיע אותו על סמך הקביעה שהוא "אמור היה להריח" את הסיגריות.

5.תמצית טענות המשיבה:

א) ב"כ המשיבה טענה, כי מדובר בעבירה שהיא מסוג "אחריות קפידה" ואין צורך במחשבה פלילית.

ב)המערער הסתפק בעדותו היחידה ולא הביא לעדות אנשים נוספים שהיו במקום (למרות שצוין על ידו, כי היו כ- 20 איש נוספים במקום) ובנסיבות אלו, הוא לא הוכיח את הגנתו ולפיה הוא לא היה מודע לקיומו של אותו מעשן.