בימ"ש השלום חייב את המדינה לפצות מפגינים בגין עיכובם שלא כדין

התובעים היו בדרכם למשמרת מחאה ליד ביתו של אלוף פיקוד המרכז. עוד קודם שנכנסו אל הישוב שבו הוא גר, עוכבו התובעים על-ידי המשטרה, והתובע בת"א 21434/08 אף נעצר. לטענתם, העיכוב והמעצר היו שלא כדין, ומכאן זכאותם לפיצוי מהנתבעת (להלן גם - המדינה או המשטרה, לפי העניין). (למען הנוחות, כלל התובעים יכונו להלן - התובעים. במקום שבו תהיה התייחסות פרטנית אל מי מבין התובעים, הוא ייקרא בשמו).

א.         רקע דיוני

2.         התביעה בת"א 21434/08 הוגשה ביום 9.12.2008 והתביעה בת"א 4317/09 הוגשה ביום 1.4.2009. בשתי התביעות נתבעו, נוסף על המדינה, גם שוטרים באופן אישי. המדינה הגישה את כתבי ההגנה באיחור ניכר, לאחר קבלת ארכות. כתב ההגנה בת"א 21434/08 הוגש ביום 11.11.2009 ובת"א 4317/09 הוגש ביום 1.9.2009.

3.         במקביל להגשת כתבי ההגנה, הגישה המדינה בשתי התביעות הודעות לפי סעיף 7ב בפקודת הנזיקין (נוסח חדש), שבהן הודיעה על קיומה של חסינות עובד ציבור לפי סעיף 7א בפקודה, ביחס לשוטרים שנתבעו. לאחר שהתובעים הגישו התנגדות לחסינות נקבע דיון בהתנגדות זו לפני כבוד השופט מוריס בן-עטר ז"ל, שלפניו נשמעה התביעה בת"א 4317/09.

בחודש מרץ 2010 הועברה התביעה להמשך שמיעתה לפני ובמקביל התבקש איחודן של שתי התביעות. הדיון בהתנגדות לחסינות עובדי ציבור התקיים ביום 5.5.2011, ובמהלכו נחקרו המצהירות מטעם המדינה. סיכומי התובעים הוגשו ביום 12.9.2010 וסיכומי המדינה הוגשו רק ביום 4.11.2010. ביום 14.11.2010 ניתנה החלטה הדוחה את התנגדות התובעים לחסינות עובדי הציבור, שבעקבותיה תוקנו שתי התביעות, כך שרק המדינה נתבעה בהן.

רק לאחר מכן הוגשו תצהירי עדות ראשית מטעם הצדדים. יוער שהתובעים, שאינם מיוצגים, הורשו להגיש את תוכן עדותם הראשית שלא באמצעות תצהיר. בעת שמיעת העדויות, הצהיר כל אחד מהתובעים בפני בית המשפט על נכונות הדברים ועל כך שהוא מודע לכך שאזהרתו למתן עדות אמת מתייחסת גם לאמור בעדות הראשית הכתובה (החלטה בקדם המשפט מיום 16.1.2011).

יוער, כי פירוט זה של השתלשלות הדברים הובא כדי לשוב ולהפנות את תשומת ליבו של מחוקק המשנה לחוסר היעילות באופן שבו מתבררות כיום בקשות להסרת חסינותם של עובדי ציבור בהתאם לתקנות הנזיקין (אחריות עובדי ציבור), התשס"ו-2006, שעליו עמדתי בהחלטה האמורה.

4.         מטעם התובעים נשמעו עדויותיהם של כל התובעים (דיון מיום 5.5.2011) ומטעם הנתבעת העידו השוטרים הבאים: סנ"צ דני חדד, מפקד תחנת המשטרה במודיעין (העיד ביום 12.5.2011), רפ"ק דוד גרונין, שתפקידו בעת האירוע היה סגן מפקד תחנת המשטרה במודיעין וראש משרד החקירות בתחנה (העיד ביום 19.7.2011), השוטרים רפ"ק מאיר נווה ופקד אריק בר-כליפא, שהשתתפו באירוע (12.5.2011) ורס"מ אפי אדנה, כלאי מחליף בתחנת המשטרה ברחובות (העידו ביום 12.5.2011). הנתבעת הגישה גם את תיק החקירה, שאל המצוי בו נתייחס ככל שנידרש.

הצדדים סיכמו את טענותיהם בכתב. סיכומי טענות התובעים הוגשו ביום 2.11.2011 (בכל אחת מהתביעות הוגש סיכום טענות נפרד) וסיכומי טענות המדינה הוגשו, גם הפעם לאחר מספר ארכות, רק ביום 30.1.2012. ביום 7.2.2012 הגיש התובע בת"א 21434/08 סיכומי תשובה.

ב.         עיקר העובדות הרלוונטיות

5.         תחילה נעמוד על עיקרי העובדות שאינן שנויות במחלוקת, ולאחר מכן נביא את עיקרי גרסאות העדים מטעם הצדדים.

6.         בשעות הערב של יום 2.9.2008 אמורה הייתה להתקיים משמרת מחאה ליד ביתו של אלוף פיקוד המרכז דאז, גדי שמני (להלן גם - האלוף), ביישוב רעות. הרקע לכך היה צווי הגבלה שניתנו על-ידי האלוף נגד מספר תושבי יהודה ושומרון, שלפיהם נאסר עליהם להיכנס אל הישובים שבהם התגוררו. לאור המידע שהגיע לידי המשטרה בדבר הכוונה לערוך את משמרת המחאה, נערכה המשטרה למניעתה.

פעילות המשטרה כללה הצבת מחסומים בדרכים המובילות אל הישוב רעות, שנועדו למנוע את הגעת המשתתפים אל משמרת המחאה. במחסומים אלו עצרה המשטרה בין השאר, שני אוטובוסים, שבהם היו מקצת מהתובעים. אוטובוס אחד הופנה אל תחנת המשטרה ברמלה והשני, הופנה אל תחנת המשטרה במודיעין. הובלת האוטובוס אל תחנת המשטרה במודיעין נעשתה לטענת המשטרה, בין השאר על רקע ליקויים שנמצאו באוטובוס זה. בנוסף עכבה המשטרה גם נוסעים שהגיעו ברכבם הפרטי ופניהם היו מיועדות אל משמרת המחאה שתוכננה, שעם חלקם נמנים מקצת מהתובעים.

7.         למרות מחסומי המשטרה, הצליח מספר רב של אנשים להגיע אל ביתו של האלוף שמני. על-פי סיכום שנערך בין מפקד תחנת המשטרה במודיעין לבין אחד ממשתתפי משמרת המחאה, מר ברוך מרזל, הורשו אותם אנשים להתפלל מול ביתו של האלוף, תוך התחייבותם שבתום התפילה יעזבו את המקום. לטענת המדינה, חרף סיכום זה, סמוך לשעה 21:35 עדיין נותרו במקום אנשים ואלו פוזרו בידי כוחות המשטרה שנכחו במקום.

אין מחלוקת כי איש מבין התובעים לא הגיע אל משמרת המחאה ולא השתתף בה, ואף לא נכנס אל הישוב רעות. דרכם של התובעים נחסמה עוד בטרם הספיקו להגיע אל הישוב רעות, והם עוכבו בתחנת המשטרה. רק לאחר שממקצתם נגבו הודעות, התאפשר להם לעזוב את תחנת המשטרה וללכת לדרכם.

התובע היחיד שנעצר היה מר בן-גביר, ולטענת המדינה היה זה עקב חוסר שיתוף פעולה מצדו וסירובו להתנות את שחרורו בתנאים. רק למחרת שוחרר בן-גביר על-ידי בית המשפט, ושחרורו היה ללא תנאים. גרסתו של בן-גביר שונה, ועל כך נעמוד בהמשך הדברים.

ג.          ראיות הצדדים

(1)        ראיות התובעים

8.         תחילה יובאו עיקרי עדויותיהם של כל אחד מהתובעים.