1. גזירת הדין בשני התיקים שאוחדו קשה היא עד מאד, מאחר - ולנוכח אישיותה של הנאשמת והמעשים שהצמיחו את העבירות בהן הורשעה - היא מדגימה באופן חד את טיבה של הענישה הפלילית, תכליתה והקושי בבחירה מושכלת בין המודלים השונים של הענישה.
2. ביום 4.4.11 הוגש כתב אישום נגד הנאשמת, במסגרת ת"פ 4273-04-11 (להלן - כתב האישום הראשון), אשר ייחס לה עבירות של
תקיפה הגורמת חבלה ממש (לפי סעיף 380 ל
חוק העונשין, תשל"ז - 1977 (להלן - חוק העונשין)) ו
היזק לרכוש במזיד (לפי סעיף 452 לחוק העונשין). ביום 7.4.11 הודיעו באי כוח הצדדים כי הגיעו להסדר טיעון, לפיו הנאשמת תודה בעובדות כתב אישום זה, תורשע ובטרם הטיעונים לעונש יוגש בעניינה תסקיר שירות המבחן. לאחר שהנאשמת הצהירה כי הסדר הטיעון נעשה על דעתה ובהסכמתה והודתה כאמור, ניתנה באותו מועד הכרעת הדין וכבוד סגן הנשיא דבור מצא אותה אשמה בעבירות נשוא כתב האישום.
3. ביום 19.6.11 הוגש כתב אישום נוסף נגד הנאשמת, במסגרת ת"פ 29796-06-11 (להלן - כתב האישום השני), אשר ייחס לה עבירות של
הפרת הוראה חוקית (לפי סעיף 287(א) לחוק העונשין) ו
תקיפה הגורמת חבלה ממש (לפי סעיף 380 לחוק זה). ביום 18.9.11 הודיעו באי כוח הצדדים כי הגיעו להסדר טיעון במסגרתו מבוקש להתיר לנאשמת לחזור בה מכפירתה ולתקן את כתב האישום, אשר בעובדותיו (לאחר התיקון) היא תודה ותורשע. על פי ההסכם, בטרם הטיעונים לעונש יוגש בעניינה תסקיר של קצין המבחן. לאחר שהתרתי הגשת כתב אישום מתוקן, בו נמחק סעיף אחד מהפרק העובדתי שבכתב האישום המקורי, ולאחר שהנאשמת חזרה בה מכפירתה, הסנגור הקריא בפניה את סעיפי כתב האישום שנותרו על כנם לאחר התיקון והסברתי לה את משמעותו של הסדר הטיעון ואת אי היותו של בית המשפט כפוף לתנאיו, היא הצהירה כי הוא נעשה על דעתה ובהסכמתה, והודתה בעובדות כתב האישום המתוקן. לאור זאת, הכרעתי את דינה ומצאתיה אשמה בעבירות נשוא כתב אישום זה.
4. ביום 30.1.12 נעתרתי לבקשת באי כוח הצדדים והוריתי על צירוף תיק כתב האישום הראשון לתיק כתב האישום השני, ועל גזירת הדין ביחד לגבי שניהם.
א. עובדות כתב האישום
הראשון
5. כתב האישום הראשון עוסק בשני אירועים שונים, אשר שניהם התרחשו בביתה של הנאשמת בקיבוץ מ. בשני המקרים תקפה הנאשמת את אמה, ל.ז.
6. האירוע הראשון התרחש ביום 31.3.11 בשעת צהרים בפתח הבית. הנאשמת משכה בשערותיה של אמה, הכתה אותה בידיה ונשכה את ידה הימנית. כתוצאה מכך נגרמו לאם סימני נשיכה.
7. האירוע השני התרחש ביום 2.4.11 בבוקר בתוך הבית. הנאשמת נשכה את אמה בחזה ובידיה, וגרמה לה לסימני נשיכה. באותו מועד היא אף שברה צלחות וכוסות בבית.
ב. עובדות כתב האישום השני (לאחר תיקונו)
8. הרקע לאירועים שהתרחשו ביום 16.6.11, ובהם עוסק כתב האישום המתוקן, מצוי בהחלטות שניתנו על ידי בית המשפט בתיק מ"ת 4300-04-11, הוא תיק הבקשה למעצר עד תום ההליכים, אשר הוגשה על ידי המאשימה במסגרת תיק כתב האישום הראשון שתואר לעיל. במסגרת תיק מ"ת האמור, החליט ביום 7.4.11 בית המשפט לשחרר את הנאשמת למעצר בית מלא לדירה בקיבוץ מ. תוך התקנת אזיק אלקטרוני ובכפוף לחתימה על ערבויות. בהחלטה נוספת, שניתנה ביום 11.4.11, קבע בית המשפט כי על הנאשמת יפקחו אביה וי'.ס. . שאר התנאים שנקבעו בהחלטה מיום 7.4.11 נותרו בעינם.
9. ביום 16.6.11 הפרה הנאשמת את החלטות בית המשפט, עזבה את הדירה בקיבוץ מ. בה היתה אמורה לשהות במעצר בית מלא, הגיעה לבית אמה, תפסה בידיה, משכה אותה בכוח, דחפה אותה והביאה לנפילתה של האם על ארון. כאשר ניסה אביה של הנאשמת להרחיקה מעל אמה, היא עקמה את ידו ונשכה בגבו. לאחר מכן היא נמלטה מבית האם אל דירתה, והודיעה לבני משפחתה כי בלעה כדורים. בעקבות זאת, הוזמן אמבולנס אשר פינה אותה לבית החולים.
ג. התסקירים
10.
תסקיר מיום 9.12.11 -
על פי תסקיר זה, שהוגש לבית המשפט ביום 14.12.11, בתיק כתב האישום השני, הנאשמת גדלה בקיבוץ מ. במשפחה בת חמש נפשות, ולה שתי אחיות צעירות ממנה. היא סיימה שתים עשרה שנות לימוד, שרתה בצה"ל שירות חלקי עד אשר נישאה, וכיום הינה גרושה ללא ילדים. לפני שש שנים היא אובחנה כסובלת מהפרעת אישיות כפייתית (O.C.D) , המלווה בתלות כפייתית באמה, והוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כבעלת נכות בשיעור 75%. הסימפטומים של המחלה החמירו בתקופת מלחמת לבנון השנייה, ועיקרם מתבטא במקלחות ממושכות ורבות, שטיפות ידיים וטקסים כפייתיים נוספים הכרוכים בניקיון והיגיינה. ניסיונות לשלבה בטיפול, כולל קבלת סל שיקום ממשרד הבריאות, נכשלו מאחר והם נתקלו ביחס עוין של הנאשמת ובני משפחתה, אשר התקשו להשלים עם מחלתה. כך אף סירבה הנאשמת לקבלת טיפול פסיכיאטרי והכחישה קיומה של בעיה רפואית נפשית. ככל שניתן לנאשמת טיפול תרופתי, הוא לא ניתן באופן רציף, ולא מנע את ההתדרדרות לעבר התקפי זעם ואלימות, אותם היא הפנתה כלפי אמה, ולהתנהגות חסרת גבולות ברחבי הקיבוץ. בתחילת מעצרה של הנאשמת, ביוני 2011, ביצעה הנאשמת, לראשונה בחייה, ניסיון אובדני.
מהתסקיר עולה תמונה לפיה הגורמים "הרימו ידיים". האם, שהותקפה על ידי בתה, הגישה את תלונתה, בעצה אחת עם הרופא המטפל, במטרה לגדור גבול להתנהגות הנאשמת. לצד רצון לסייע לבתה, מתאר התסקיר תחושת ייאוש של האם. האם אף הביעה חשש מאלימות שתשוב ותופנה כלפיה, במידה והנאשמת תחזור להתגורר בסמוך אליה. לדברי המרכז החברתי בקיבוץ, הניסיונות לסייע לנאשמת נכשלו לאור העדר יכולת לשלוט על התנהגויותיה. שהותה במושב רמות מאיר, בתכנית טיפול אינדיבידואלית, במסגרת חלופת מעצר, הופסקה והיא אושפזה במחלקה הפסיכיאטרית הפתוחה בבית החולים "זיו" בצפת. הטיפול התרופתי שניתן לנאשמת לא הביא לשיפור, והנאשמת, אשר התמקדה בעיסוקים כפייתיים של סדר וניקיון, אף לא השתתפה בפעילויות של ריפוי בעיסוק וטיפול התנהגותי. קרן האור היחידה בתסקיר הינה אמירתה של הנאשמת לקצינת המבחן כי כיום היא מודעת לאחריותה לנטילת טיפול תרופתי פסיכיאטרי והבעת נכונותה להשתלב במסגרת טיפולית.
11.
תסקיר מיום 25.1.12
על פי תסקיר זה, שהוגש לבית המשפט ביום 29.1.12, במסגרת תיק כתב האישום השני, התנהגותה התוקפנית של הנאשמת כלפי הצוות המטפל במחלקה הפסיכיאטרית הפתוחה בבית החולים "זיו" הביא להחלטה להפסיק את הטיפול בה, ולהמליץ על הפנייתה למסגרת טיפולית סגורה. בתסקיר צוין כי הנאשמת הועברה לאשפוז במרכז הרפואי לבריאות הנפש "מזרע", אשר לא מצא לנכון לטפל בה במסגרת המחלקה הסגורה המצויה בו, והיא הוחזרה למעצר.
קצינת המבחן ציינה קיים סיכוי גבוה להישנות התנהגות תוקפנית של הנאשמת. עקב אי ידיעה על קיום מסגרת טיפולית שתהא מסוגלת להכיל את התנהגויותיה התוקפניות של הנאשמת ולסייע למתן את הסימפטומים האובססיביים בהתנהגותה - אין ביד קצינת המבחן המלצה טיפולית, ואף לא המלצה עונשית.
ד. חוות דעת פסיכיאטרית