פסק דין
1. לפניי תביעה למתן צו מניעה קבוע, האוסר על הנתבעים השמעה פומבית של שירי קריוקי או הקלטות אודיו ללא הרשאה בכתב מאת התובעת; חיוב הנתבעים בתשלום סכום הפיצוי הסטטוטורי המירבי המעוגן בסעיף 3א לפקודת זכות יוצרים – 1924 (להלן: "הפקודה") בסך של 20,000 ₪ ללא הוכחת נזק, בגין תשע הפרות מתועדות של זכויות היוצרים של התובעת בדרך של ביצוע פומבי והשכרת או הפצת היצירה המקורית, המסתכמים ב- 180,000 ₪ ; חיוב הנתבעים בתשלום פיצויים בסך כ- 50,000 ₪ בגין פגיעה במוניטין וחיוב הנתבעים בתשלום בסך כ- 360,000 ₪ בגין אובדן הכנסה או עשיית עושר ולא במשפט.
תמצית טענות הצדדים
2. על פי כתב התביעה, התובעת היא חברה המייצרת, בין היתר, תכני קריוקי מסוגים שונים על דרך של הקלטות אודיו והקלטות אודיו-ויזואליות, והיא בעלת כל הזכויות בשירי הקריוקי ובהקלטות האודיו, ומשווקת את התקליטורים ללקוחות פרטיים לשימוש ביתי וכן למפעילים מקצועיים של ערבי קריוקי ושירה בציבור.
התובעת טוענת, כי על גבי עטיפות התקליטים מופיעה הבהרה, שלפיה רכישתם אינה מקנה רישיון או הרשאה מפורשת או משתמעת בשירי הקריוקי, ובין היתר, היא אינה מקנה רישיון שימוש, החורג מעבר לשימוש פרטי, כגון השמעה או הקרנה פומביים.
על פי הנטען, הנתבעות 1 ו- 2 הן בעלות הזכויות במועדון, אשר בו נערכים ערבי קריוקי והנתבעים 3 ו- 4 הם בעלי מניות ומנהלים של הנתבעות 1 ו- 2.
התובעת טוענת, כי במהלך שנת 2006 התברר לה, כי הנתבעים מפרים, בין היתר, את זכויות היוצרים והמבצעים שלה ביצירה המקורית, והם משמיעים או מתירים השמעה פומבית של יצירותיה במועדון האמור, ללא כל הרשאה כדין מהתובעת. על פי הנטען, הנתבעים מקיימים, דרך קבע, אירועי קריוקי במועדון, וגובים סכום של כ- 50 ₪ לאדם, שעה שהמועדון יכול להכיל כמות של לפחות 150 איש. מכאן, שהנתבעים גובים, או יכולים לגבות, עבור ערבי קריוקי, לכל הפחות, סכום של כ-7,500 ₪ מכל באי המועדון.
3. בכתב הגנתם טוענים הנתבעים, בין היתר, להעדר יריבות אל מול התובעת, העדר אחריות אישית של הנתבעים 3 ו- 4, והעדר עילה להרמת מסך.
לעצם העניין, טוענים הנתבעים, כי התובעת לא הוכיחה את בעלותה בזכויות הנטענות בשירי הקריוקי. הנתבעים טוענים עוד, כי הנתבעת 2 בלבד הייתה בעלת המועדון בתקופה הרלוונטית, ואין לנתבעת 1 כל קשר עם הפעלת ערבי קריוקי במועדון. בנוסף, לטענתם, הנתבע 3 בלבד שימש כבעל מניות ומנהל אצל הנתבעת 2, בעוד שהנתבעת 4 אינה קשורה, גם לא באופן לכאורי, לנתבעת 2, ומעולם לא פעלה אצל הנתבעת 1 בהפעלת ערבי קריוקי.
לטענתם, בתקופה הרלוונטית, סבר הנתבע 3 כי ניתן להסתפק ברישיון מאת התקליטן, ומאחר שהנתבעת 2 שילמה לתקליטן, שהציג עצמו כבעל רישיון, סברו הנתבעים כי אין צורך ברישיון נוסף, בייחוד בהתחשב בכך שהם חדלו לערוך את ערבי הקריוקי כעבור תקופת הפעלה קצרה בלבד.
מעבר לכך, טוענים הנתבעים, כי הפיצוי הנתבע הוא מופרז ודרקוני, ולא הוכחו רכיבי הפיצוי בגינם נתבע סכום זה.
4. מטעם התובעת הוגשו תצהירי עדות ראשית של מר אבי פטמן, מנכ"ל התובעת; מר איציק דקל, עובד במשרד חקירות, אשר צילם ותיעד שתיים מההפרות הנטענות בשני מועדים - 9/12/06 ו- 17/2/07 ומר תומר קרימאייר, מפעיל ומנחה אירועי קריוקי.
מטעם הנתבעים הוגשו תצהירי עדות ראשית של גב' אניה גיל פוקס, הנתבעת 4; גב' אתי ממן, מנהלת אירועים בנתבעות 1 ו- 2 ומר יוסי כהן, אביו של הנתבע 3.
המצהירים נחקרו נגדית במועדים 12/7/11 ו- 21/9/11.
תחולת חוק זכות יוצרים, תשס"ח - 2007 (להלן: "חוק זכות יוצרים החדש")
5. סעיף 77 לחוק זכות יוצרים החדש קובע:
"תחילתו של חוק זה שישה חודשים מיום פרסומו (להלן- יום התחילה)".
סעיף 78(א) לחוק זכות יוצרים החדש קובע:
"הוראות חוק זה יחולו גם לגבי יצירה שנוצרה לפני יום התחילה, בכפוף להוראות סעיפים קטנים (ב) עד (י)".