פקיד ביטוח לאומי לא יקבל גמלה בגין התקופה בה הושעה בגין הטרדה מינית

1.         לפניי גלגול נוסף של ערעור המדינה בעניינו של המשיב.

פסק הדין הראשון

2.         הערעור שהוגש ביום 2.7.09 נסב על החלטת בית הדין למשמעת של שירות המדינה (עו"ד י' תל-רז - אב"ד, עו"ד י' שפיר, הגב' י' שביט) מיום 31.5.09. החלטה זו שניתנה לפי סעיף 10(6) לחוק שירות המדינה (גמלאות) (נוסח משולב), תש"ל-1970 (להלן: " חוק הגמלאות"), במסגרת תיק "ה-7/09" ,הכירה בתקופת השעייתו של המשיב מיום 29.5.03 ועד למועד פיטוריו ע"י בית הדין, ביום 4.8.08 כתקופת שירות לצורך קבלת גמלה. לאחר שקיימתי דיון בערעור ביום 8.12.09, נדחה הערעור על ידי על הסף, בפסק דין מיום 12.6.10 (להלן: " פסק הדין הראשון").

3.         העילה לדחיית הערעור על הסף היתה העדר סמכות עניינית. באותו עניין הבעתי את דעתי, לאחר ניתוח הוראותיו הרלוונטיות של חוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג-1963 (להלן: " חוק המשמעת") , וכן סקירה של הפסיקה בעניין זכות ערעור על החלטות ופסקי דין של בית הדין למשמעת, כי "סמכות הערעור מוקנית, הן לעובד והן למדינה, רק על פסק הדין של בית הדין שניתן במסגרת תובענה, ולא על החלטות אחרות של בית הדין למשמעת, כדוגמת ההחלטה נשוא הערעור" (ראו פיסקה 16 לפסק הדין; הדגשות במקור - מ.ה.). עוד קבעתי באותו עניין כי יתכן ותרופתה של המערערת במקרה זה היא עתירה לבג"צ.

הערעור לבית המשפט העליון

4.         המדינה הגישה בקשת רשות ערעור על פסק הדין לבית המשפט העליון בתיק בר"ש 6442/10. רשות הערעור ניתנה ובית המשפט העליון (בהרכב כבוד השופטים: א' רובינשטיין, ס' ג'ובראן וע' פוגלמן), קיבל בפסק דין מיום 21.11.10 את ערעורה של המדינה. פסק הדין בערעור קבע, כי כשם שבית משפט העליון דן לאורך השנים על פסק הדין, הן בערעור פסקי דין לפי חוק המשמעת והן בהחלטות לפי חוק הגמלאות, כך ראוי שיעשה גם בית משפט המחוזי אשר בא לעניין זה בנעליו (החל משנת 2008) (ראו פיסקה ח' לחוות דעתו של כב' השופט א' רובינשטיין). בית המשפט העליון נימק החלטתו, בין היתר, בכך שפסיקתו ראתה לאורך השנים בהחלטות בית הדין למשמעת לפי חוק הגמלאות, חלק מאמצעי המשמעת שבית הדין מוסמך להטילן ולפיכך גם חלק מהעונש, לגביו קיימת, ככלל, זכות ערעור, ולא החלטה מנהלית, שניתן להלום כי אין אחריה אלא עתירה לבג"צ. בית המשפט הוסיף, כי מאחר שקיימים יחסי גומלין בין אמצעי המשמעת השונים הננקטים על ידי בית הדין למשמעת, ללא אבחנה בין אלה שמקורם בחוק המשמעת, לבין אלה שמקורם בחוק הגמלאות, פיצול הליכי ההשגה, לא יאפשר ראיה כוללת שתביא לתוצאה צודקת ומאוזנת וישלול את הגמישות הרצויה, שמאפשר הדיון בשני סוגי העניינים במאוחד. בית המשפט ציין כי עצם ההפרדה בין ההחלטה להכרה בתקופת השירות לבין גזר הדין אינה מצדיקה התייחסות שונה וניתן לראות בהחלטה, נשוא הערעור, מבחינה דיונית, "גזר דין משלים". עוד ציין בית המשפט העליון, כי קביעה שהסמכות לדון בהחלטות לפי חוק המשמעת מוקנית רק לבג"צ, תוביל לפגיעה בזכות הערעור, מאחר שתשלול מן המערער גישה לערכאה נוספת, מה גם שבג"צ איננו בגדר ערכאת ערעור רגילה והוא מונחה על ידי כללי המשפט המנהלי בלבד.

5.         לאור האמור, ביטל בית המשפט העליון את פסק הדין הראשון, אך מנגד החליט, "כי ראוי להשיב את עניינו הקונקרטי לבית משפט המחוזי שיכריע בו לגופו, זאת מבלי להביע עמדה לגופו של עניין". בית המשפט העליון ציין עוד, כי אינו מתעלם מן העובדה שבית משפט זה הביע "ראשית עמדה" גם בתיק לגופו. בכך התייחס להערותיי בפסק הדין הראשון, הן לגבי קיומו של קושי משפטי ופרשני לקבל את הכרעתו של בית הדין למשמעת, והן לגבי העובדה שבית הדין למשמעת קבע עמדה הסותרת עמדה שהביע בית המשפט המחוזי (כב' ס. הנשיאה י' צור) בתיק עע"מ (י-ם) 2/08 אביזמיל נ' נציבות שירות המדינה, שבו נדון בערעור שהגיש המשיב על פסק דינו של בית הדין למשמעת שגזר את עונשו. בית המשפט העליון ציין, כי על אף הערות אלה, "חזקה עליו (על מותב זה - מ. ה.) שישמע את טענות הצדדים לגופן ויכריע בהתאם" (ראו פיסקה יג' לפסק הדין).

הדיון הנוסף בערעור

6.         משהוחזר הדיון אליי והתקיים דיון נוסף בערעור ביום 13.3.11, הפניתי את הצדדים להערת בית המשפט העליון הנ"ל. אולם, הצדדים הבהירו כי על אף האמור בה אין להם כל בעיה שהמשך הדיון בערעור לגופו יתקיים בפני מותב זה (ראו פרוטוקול הדיון, עמ' 1, שורות 10-13).

העובדות שביסוד הערעור

7.         העובדות שביסוד פסק הדין הראשון תקפות כמובן גם לגבי ערעור זה. אולם לנוחות הקורא ראוי לפרטן בקצרה: המשיב, שהיה בעברו פקיד בכיר במוסד לביטוח לאומי, הורשע על ידי בית הדין למשמעת, בעקבות תלונה שהוגשה נגדו על הטרדה מינית של מתלוננת, אותה הכיר במסגרת תפקידו. ביום 1.7.03 החליט נציב שירות המדינה, על סמך התלונה, להשעות אותו מעבודתו עד לתום ההליכים הפליליים והמשמעתיים נגדו, מתוקף סמכותו לפי סעיף 47 לחוק המשמעת. ביום 24.11.03, הוגש כנגד המשיב כתב אישום לבית משפט השלום באשדוד (בת"פ 1737/03) באישום של לקיחת שוחד מיני והמשיב הורשע בדין ביום 5.7.04.

8.         ערעור שהגיש המשיב לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע (ע"פ 7442/04), התקבל והוא זוכה מחמת הספק. עם זאת, בית המשפט המחוזי לא התערב בממצאים העובדתיים של בית המשפט השלום והשתית את החלטתו על ניתוח משפטי של עבירת השוחד. בקשת רשות ערעור שהגישה המדינה לבית המשפט העליון נמחקה על ידה.

9.         כתום ההליך הפלילי, הגישה המערערת כנגד המשיב, ביום 8.8.05, תובענה משמעתית לבית הדין למשמעת של עובדי המדינה (תיק בד"מ 94/05). התובענה כללה שני אישומים: הראשון, התבסס על ממצאיו העובדתיים של בית המשפט השלום באשדוד, בהליך הפלילי והשני, התייחס להורדת 22 סרטים פורנוגרפיים למחשבו האישי במשרדו. ביום 4.8.08. הורשע המשיב לאחר ניהול הוכחות על פי התשתית העובדתית שביסוד שני האישומים, בעבירות לפי סעיפים 17(1),(2) ו-(3) לחוק המשמעת. בית הדין למשמעת גזר עליו את העונשים הבאים: נזיפה חמורה, פיטורין מהמל"ל ופסילה לצמיתות מלמלא תפקיד במל"ל ובגופים ציבוריים שחוק המשמעת חל עליהם, אשר יש בהם מגע עם קהל.

10.       המשיב ערער על פסק דינו של בית הדין למשמעת לבית המשפט המחוזי בירושלים בתיק עע"מ 2/08, שאוזכר בפיסקה 5 לעיל. אשר דחה את ערעורו , הן כלפי הכרעת הדין והן כלפי גזר הדין. במסגרת טיעוניו כנגד גזר הדין העלה בקשה חלופית, לפיה ייחשבו השנים בהן היה מושעה, לצורך חישוב הגמלה שתשולם לו לפי סעיף 10(6) לחוק הגמלאות. במסגרת דחיית ערעורו של המשיב על ידי בית המשפט המחוזי, נדחתה גם בקשתו להכיר בתקופת ההשעיה לצורך חישוב הגמלה. דחייה זו נומקה על ידי בית המשפט המחוזי בצורה לקונית, תוך ציטוט סעיף החוק הנ"ל ואימוץ עמדת המדינה שלפיה, על פי לשונו הברורה של הסעיף, לא ניתן להיעתר לבקשת המשיב.

העתירה לבית הדין למשמעת

11.       ביום 16.3.09 הגיש המשיב לבית הדין למשמעת עתירה להכרה בתקופת ההשעיה כתקופת שירות (להלן: " הבקשה"), עתירה זו הסתמכה על הוראת סעיף 10(6) הנ"ל ובמסגרתה עתר המשיב להכליל את התקופה בה היה מושעה (כ-5.5 שנים) במניין השנים לצורך חישוב הגמלה לה הוא זכאי. ביום 31.5.09 קיבל בית הדין למשמעת את בקשת המשיב, והחלטה זו היא נשוא הערעור שבפניי.

החלטת בית הדין למשמעת

12.       המחלוקת המרכזית בין הצדדים בבית הדין למשמעת נסבה על פרשנותו של סעיף 10(6) לחוק הגמלאות, אשר מקנה לבית הדין סמכות להחליט אם יש לראות בתקופת השעייתו של עובד שהושעה לפי חוק המשמעת ופוטר תוך כדי תקופת ההשעיה, כתקופת שירות לצורך קבלת הגמלה. זאת בתנאי שהפיטורין היו "שלא מאחת הסיבות שהביאו לידי ההשעיה". בית הדין קבע בעניין זה, כי תנאי זה הוא תנאי סף, שרק אם בית הדין יקבל את קיומו, ייפתח הפתח לבחון ולשקול אם ובאיזו מידה ניתן לראות את תקופת ההשעיה כתקופת שירות.

13.       בריח התיכון, בהחלטתו של בית הדין למשמעת, לצורך פרשנות סעיף 10(6), בפרט, וחוק הגמלאות, בכלל, היתה הקביעה, כי חוק הגמלאות הוא חוק סוציאלי במהותו, אשר נועד לאפשר קיום בסיסי לעובד מדינה שהקדיש את מירב שנותיו לשירות הציבורי, כאשר לרוב עובד מדינה במועד פרישתו נמצא, מבחינת היבט הגיל, קרוב לסוף תוחלת שירותו במגזר הציבורי. בית הדין הוסיף כעיגון לפרשנותו, כי גם פיטוריו של עובד מדינה, לאחר פרק השלמת שירות נדרש, אינם שוללים את זכותו לגמלה בתנאים שפורטו בסעיף 15(4) לחוק הגמלאות. כמו-כן ציין, כי אף פסילה לשמש בשירות המדינה של מי שגובשו זכויותיו לגמלה עודנה מאפשרת, בתנאים מסויימים, לפי סעיפים 57(1) ו-57(2) לחוק הגמלאות.