הבעל התאבד ואלמנתו וביקשה להכיר בפטירתו כ"תאונת עבודה"

השופט אילן סופר

1.         לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בחיפה מיום 21.3.11 (השופטת עדנה קוטן, נציג ציבור מר יעקב גדיש ונציג ציבור מר מרדכי כהן; ב"ל 1763/07), אשר דחה את תביעתה של המערערת לקצבת תלויים.

2.         המערערת היא אלמנתו של מר א.ב. המנוח (להלן: " המנוח"), אשר נפטר לאחר ששלח יד בנפשו ביום 24.1.01.

            כארבע שנים לאחר פטירת המנוח, הגישה המערערת תביעה לבית הדין האזורי להכיר בפטירתו של המנוח כ"תאונת עבודה" על פי חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב]  התשנ"ה - 1995 (להלן: " החוק"), ומכוח זאת עתרה לתשלום  קיצבת תלויים מהמשיב.

הרקע העובדתי

3.         בשנת 1988 יסדו המנוח ומר פרלמוטר (להלן: " פרלמוטר") שותפות לביצוע עבודות זכוכית. עד לשנת 1998 פעל העסק בשם המסחרי " ויטרום 88", בו היו  המנוח ופרלמוטר שותפים שווים (50% כל אחד).

            בשנת 1998, הוחלט על המשך ניהול העסק באמצעות חברה בע"מ, והוקמה חברת " ויטרום 88 (98) בע"מ" (להלן: " החברה"). על פי תמצית רישום מרשם החברות היה המנוח בעל 22% מהון המניות של החברה, ופרלמוטר ואשתו היו בעליהם של 78% הנותרים, 39 מניות כל אחד.

            מיום ניהול העסק במסגרת החברה שולמה למנוח משכורת חודשית כעובד שכיר.

4.         החברה סבלה מקשיים כלכליים, אשר היקפם היה שנוי במחלוקת במסגרת ההליכים בבית הדין קמא. לטענת המערערת דובר בקשיים ניכרים שהשפיעו על המנוח. לעומת זאת, לטענת פרלמוטר לא דובר בקשיים החורגים מהרגיל בעסקים מסוג זה, וראייה לכך היא המשך קיומו של העסק כיום, למעלה מתשע שנים לאחר פטירת המנוח.

5.         במהלך השנים, עוד בתקופת השותפות, המנוח ופרלמוטר הזרימו כספים לעסק, ונתנו לו ערבויות. כך למשל, המנוח מישכן את ביתו כערובה להלוואה שנטל מהבנק בסך 150,000 לטובת העסק. כמו כן בתאריך 24.6.98 חתם המנוח על ערבות לחשבון הבנק של העסק, וביום 14.1.99 חתם המנוח על ערבות להלוואה נוספת עבור העסק בסך 120,000 ש"ח מבנק הפועלים.

            יחד עם זאת, על  פי קביעת בית הדין קמא, מי שהיה ערב באופן אישי לחובות העסק היו פרלמוטר, אשתו וחמו, ולא המנוח.

6.         לדברי המערערת ביום 21.1.01 נפגש המנוח עם מר אילון אורבך, ממפעל "אור אלום בע"מ" אשר הציע לו הצעת עבודה כמנהל המפעל. לדברי המערערת הצעה זו נסכה במנוח אופטימיות ותקווה חדשה.

ביום 22.1.01 יזם המנוח שיחה עם פרלמוטר, אשר התנהלה בשעת הצהריים במסעדה סמוכה לעסק. במסגרת שיחה זו ביקש המנוח מפרלמוטר שיאפשר לו לצאת מהעסק תמורת תשלום חלקו. פרלמוטר השיב למנוח כי אין באפשרותו לתת לו כסף עבור העסק, בשל החובות שרובצים עליו.

7.         יומיים לאחר מכן, ביום 24.1.01  המנוח שם קץ לחייו בירייה.

8.         המערערת מסרה לשוטרים שהגיעו לביתה ביום האירוע הודעה ( מ/5), בה ציינה כי היא והמנוח היו בחובות כספיים גדולים. עוד צוין בהודעתה כי המערערת והמנוח התווכחו רבות בעת האחרונה עקב סירובה להסכים לנטילת משכנתא נוספת.

9.         המנוח הותיר אחריו שלושה מכתבים, אשר על גבי כל אחד מהם התנוסס תאריך יום ההתאבדות. האחד יועד למערערת, השני לבניו והשלישי לאחיו. המכתבים שיועדו למערערת ולבניו של המנוח הוצגו בפני בית הדין. ממכתבים אלו עולה כי הבית שרכשו המנוח ואשתו היווה עול כלכלי משמעותי עבורם.

            עוד הוצג בפני בית הדין קמא מכתב של המנוח, מאותו מועד, ללא נמען, בו הובעה ביקורת של המנוח על אופן ניהול החברה, ועל התנהלות שותפו - פרלמוטר ( נ/2).

10.       תביעת המערערת למשיב הוגשה ביום 15.3.05, בחלוף למעלה מארבע שנים ממועד פטירת המנוח. בטופס התביעה ציינה המערערת כי תיאור הפגיעה הוא "מוות בהתאבדות עקב יחסים עם השותף שגרם למותו על ידי השפלות, איומים וסחיטה".

11.       המערערת טענה כי יש לראות בשיחה שהתקיימה בין המנוח לפרלמוטר ביום 22.1.01 בגדר אירוע חריג בעבודתו של המנוח, אשר גרם להתאבדותו. המערערת טענה כי מצבו הכלכלי הדחוק של המנוח היה כתוצאה מחובות החברה, וכי סירובו של פרלמוטר "לשחרר" את המנוח מהחברה תוך תשלום עבור חלקו גרם למנוח ייאוש עמוק, שהוביל להתאבדותו.